מֵעֵבֶר

פרק עשרים ושלוש- מנת יתר

היי, לפני שאתן קוראות את הפרק אני ממליצה לכן ללכת לפרק 15; טלית שכולה תכלת ^ולפרק 16; פיסת עבר.
על מנת שתיזכרו מי אלו שגיא וטל ותזכרו גם בסיפור שעומד מאחורי החבורה השבורה הזו, בין היתר גם החברות של טל ים. אוהבת!! תהנו מהפרק❤️

רגליי מקופלות אל החזה שלי כאשר אני צופה בעוד תוכנית טלוויזיה מעוסה שכבר ראיתי את כל העונות שלה שוב שוב, אני מנסה לשבת ולא למצוא בסדרה את השעמום הניכר כרגע בגופי, רגלי מתנודנדת בחוסר מנוח ואני משעינה את ראשי אל כרית נוי חדשה שרום קנה לבית והחליט שזה מקשט אל הסלון- כמובן שהוא צדק, תמיד היה לו חוש טעם.

״זורמת למועדון היום?״ רום מתיישב לידי על הספה ונאנח כשהוא מניח את שני רגליו לאורך הספה המרופדת בבד קטיפה שחור, אני מרימה את עיניי כלפי מעלה ועושה עצמי חושבת למרות שתשובתי ידועה מראש,

לא יצאתי למשך חודש שלם מהבית ושקעתי בניחום עצמי, האירוניה שאני ועומרי השלמנו מחודש של ריב ולאחר כמה שעות המצב נהיה מסובך והגלגל הביא אותנו לכך שלא דיברנו שוב למשך חודש שלם, אף אחד לא רצה ליזום שיחה כי הוא ידע מה הצד השני מרגיש, לטוב ולרע.

לא אהבתי להרגיש דחויה, אני לא חושבת שיש בן אדם בעולם הזה שיוכל לאהוב את ההרגשה הזו, זוהי מן מועקה על הלב שאין שום דרך להסביר אותה, אולי רגשות אשמה ואולי אכזבה, מה שכן- היא כואבת. אתה רוצה לקבור את עצמם תחת האדמה ולעולם לא לצאת, לעולם לא להראות את פניך מול אותו הבן אדם שביר לדחות אותך ולהשאיר אותך פגיעה, זה כאב שלא קיבלתי הסבר מפורש.

אבל ההסבר שהמוח שלי בנה עלה בדיוק על הדרישות שלי, לא הדרישות שהייתי רוצה שיהיו, אבל הן קיימות, כן. עומרי שיחק בי, הייתי עוד אחת מהבובות שהוא החליט להזיז מתי שהיה נראה לו נוח, סתם הוא נתן לי להרגיש שאני אכן נאהבת בידיו, כי אם זה היה נכון- לא הייתי מוצאת את עצמי עכשיו יושבת בספה מכורבלת תחת פוך כבד שמכסה אותי במשך ימים שלמים ומחמם את גופי כשהוא רועד מבכי, לא הייתי כל כך מלאה ברחמים כלפי עצמי, הוא הביא אותי למצב נוראי, מצב שאני מוצאת את עצמי בו יותר מידי פעמים, ובכל פעם הוא כואב יותר מהפעם הקודמת.

״למה לא? באיזה שעה?״ אני שואלת אותו ומעיפה מבט אל הטלפון שלי שהיה זרוק בפינת הספה, קבור מתחת לשמיכה. השעה הייתה כבר שש בערב ואני פערתי את עיניי בתסכול, לא הבחנתי כבר מתי זה יום ומתי זה לילה.

הודעתי ליובל על זה שאני לא אגיע בזמן הקרוב לעבודה, היא התחננה לעזרה שלי ורצתה כל כך שאבוא, אבל לא יכולתי, לא הייתי מסוגלת.