מֵעֵבֶר

פרק עשרים וארבע- סיפור ישן

אני עולה במדרגות המובילות לדירה שנהגתי לגור בה, שום געגוע לא עולה בי- רק רגשות חרטה על כך שיבזבזתי בעודי כאן. הרי דמעות שיצאו תחת העיניים שלי בהרגשה סתמית שלאף אחד לא אכפת ממני, ראיתי את כולם נעלמים לי מהחיים, אחד אחרי השני, וההרגשה כואבת כל כך.

אני עומדת מול דלת הבית ורואה שהיא מקושטת בעיטור אחר, שונה ממה שהיה עליה לפני חודש וחצי. ׳מאיה וים כאן גרות ואתכן לא מחפשות׳ זה היה השלט שהיה תלוי בפעם הקודמת שעמדתי במקום הזה, היא החליפה אותו והיו תלויות שם כמה תמונות שלה ושל ליאור ממוסגרות וממוגנטות במגנט את הדלת, כמה אירוני.

אני לא מעזה אפילו להשמיע כמה נקישות בודדת על הדלת, אני משתמשת במפתח שיש לי ולא זרקתי אותו, השארתי כאן כמה דברים שאני לא יכולה לזנוח אותם יותר, אני לוקחת אותם והולכת. לא מעוניינת לבלות כאן יותר.

אני מכניסה את המפתח לצירו, מהססת במעט לפני שאני מסובבת אותו לכיוון צד ימין באטיות, שומעת את קול המנעול נפתח ומחניקה נשימה כבדה, מחכה שזה יגמר, שאני אמצא את עצמי בסביבתו החמה של רום.

דלת הבית נפתחת בחריקה כמעט וחירשית, הבית שקט כאשר אני נכנסת אליו וסוגרת את הדלת מאחוריי, העיצוב לא השתנה בהרבה, הדברים שלי כבר לא נמצאים במקומם אך אני ממהרת לגשת אל החדר הישן שלי, לקח כמה דברים בודדים וללכת, לא בטוחה בכלל שנמצא מישהו בבית.

אני מביטה בתמונות שמעטרות את הקיר, תמונה אחת בודדה שלי ושל מאיה תלויה שם, שתינו מוציאות לשון ונראות שמחות, שום דבר לא היה נראה באופק בתקופה ההיא, הכל היה זוהר ממש- זוהי תמונה מתחילת השירות הצבאי שלנו. שתינו במדים ירוקים של צה״ל שתמיד הבליטו למאיה את עיניה הבהירות, אני מתגעגעת לתקופה שבה הקשר שלנו לא היה רעיל, לעומת עכשיו שהקשר בנינו כלל לא קיים כבר.

הצעדים שלי חרשיים, אני מתקדמת לאורך המסדרון הקצר במיוחד, מהססת במעט לפני שאני פותחת את דלת החדר הישן שלי,

מגלה שני גופים ישנים על המיטה שפעם הייתה שלי, עם המצעים שלא החלפתי עוד אז, הגופים ככל הנראה ערומים ומכוסים בשמיכה לבנה, אני מזהה את רעמת התלתלים של ליאור ונושכת את שפתי התחתונה, היא מביאה לכאן בחורים.

אני מתבוננת במעט בחדר, מחליטה להרוג את הבושה שלי. ״בוקר טוב.״ אני אומרת בנחישות וגופה הקטן של ליאור מתחיל לזוז במעט.

״אשמח אם תזוזו למקום אחר, יש לי דברים מתחת לארגז המצעים של המיטה, באתי לקחת אותם.״ אני חוזרת בקול חזק יותר וגופו של הגבר נאנח, אני מביטה בגבו השזוף ומביטה גם בקעקועים העוטפים את ידיו, אני מזהה מילה אחת שקד.

שקד? הקעקוע שאני חרטתי בזכרוני חוזר אליי, רציתי לדעת מי זאת שקד, ממש הייתי תמהה אל המידע ורציתי לפרוץ אל החיים שלו תחת המידע הזה, כי זה היה עומרי.