מֵעֵבֶר

פרק שש עשרה- פיסת עבר

״בשבילם גם אריות נראים גורים
ויכוחים חוזרים מגיל הנעורים
מכיר ת׳הרגשה הזו, זוכר אותה בחדות
לפנייך לא ידעתי שקוראים לזה בדידות.״

-

״אה חיים שלי? אז למה החלטת לחזור?״ טל שואל אותי בהתעניינות והקול שלו מפצח את האוויר השקט, השעה רק עשר בבוקר, כל המאורע קרה בשלוש שעות בלבד שגרמו לי להרגיש כנצח.

״זה מסובך,״ אני אומרת לו בשקט בזמן שאני מסתכלת על כפות רגליי הנחות על שטיח העור שיש ברצפת הרכב של טל,

״אני עוצר לקנות קפה.״ הוא מודיע לי שניה לפני שהוא מתייחס למה שאמרתי לו, אני מהנהנת באטיות ומביטה בטיפות המתחילות לשטוף את חלון הרכב וגורמות לקור לחדור במעט.

״את יכולה לספר לי הכל, את יודעת את זה נכון?״ הוא שאל אותי ואני הנהנתי במהירות למרות שידוע לי שדברים הם לא כמו שנהגו להיות פעם.

״אני אספר לך בהזדמנות. אני עדיין לא עיכלתי את זה.״ אני אומרת לו בשקט ומשלבת את ידיי זו בזאת. אני מביאה באף הסולד שלו כנגד הפרופיל וזוכרת את היום שהוא שבר את האף שלו כתוצאה מקטטה בין כמה אנשים שמכרו לו סמים.

״אני תמיד כאן, לא משנה אם את נעלמת או לא. תשלחי לי הודעה מידי פעם.״ הוא דורש ממני בצחקוק שעל פניו נראה ציני אך אני יודעת שהוא רציני.

״אני מצטערת שנעלמתי.״ אמרתי לו ורגליי התנודדו במעט חוסר ביטחון, לא התביישתי מטל אבל תמיד ידעתי שמה שעשיתי לא היה בסדר, נטשתי אותו וידעתי שהוא אהב אותי כמו אחותו הקטנה, ידעתי שאני נותנת לו המון שלווה והוא דואג לי כל כך, ועדיין בחרתי לעזוב אותו.

״אין לך מה להצטער על דברים שנעשו,״ הוא אומר לי ומושך את כתפיו כלפי מעלה ושולח לי חיוך מתנצל למרות שאינו אמור בכלל להתנצל, אני זו שצריכה.

״התגעגעתי אליך, פשוט הסביבה הזאת- היא לא עשתה לי טוב וגרמה לי לא לחשוב בהיגיון, אני לא רוצה לחזור לסמים אבל תמיד שאני פגועה, שאני לא מבינה איפה אני נמצאת- אני בורחת לשם. כמובן שאני מקבלת נזיפות על זה מרום אורי ואליה אבל-״ אני מתחילה לספר לו אך הוא קוטע אותי.

״מה עם מאיה וליאור?״ הוא שואל אותי ואני מגכחת לעברו בפגיעה, לא חשבתי שהוא ישים לב לכך שלא הזכרתי אותן.

״הן חלק מהסיבה שברחתי אליכם שוב,״ לא היה נעים לי להגיד שברחתי אליהם, כי זה דבר שהוא לא נעים לשמוע, שאני באה אליהם רק בזמנים שאני פגועה ולא יודעת מה לעזות עם החיים שלי. אבל ידעתי שטל לא ישפוט אותי, הוא אף פעם לא שפט.

״מה הן עשו?״ הוא שאל אותי ואני התחלתי לספר לו את הסיפור המלא, את הדקירות הנפשיות שלהן לעברי ואיך כל פעם גרמתי לעצמי להרגיש אשמה, גרמתי לעצמי לאכול את כל הנשמה שלי כדי לנסות להבין מה אני עושה לא בסדר.