מֵעֵבֶר

פרק עשירי- לא רק פנים יפות

״אני יוצאת,״ אני קוראת לכיוון רום בצעקה רועמת בגלל המוזיקה הרועשת שמתנגנת בסלון ברמקולים החדשים שקנה לפני כשבועיים וכרגע הוא מתלהב מהם ומשתמש בהם לעיתים קרובות,

״לאן?״ רום שואל אותי בזמן שהוא מתקרב אליי נטול חולצה בקור הזה ואני נאנחת לעצמי על חוסר אחריותו,

״ראיון עבודה. שים על עצמך משהו בבקשה, שלא תתקרר.״ אני קוראת לעברו ביאוש ומניחה את תיק הצד על הכתף השמאלית שלי ומניפה בשיערי לארוך על מנת שלא יקלע ברצועת התיק.

״תעדכני איך הלך לך!״ הוא צועק לעברי בזמן שהתקדם לכיוון הסלון בעוד הקול שלו מהדהד בין קירות הבית.

אני מצחקקת מסיבה שלא כל כך ידועה ויוצאת ממפתן דלת הבית לכיוון המעלית.
כאשר כף רגלי דורכת על הלבנים שמסודרות בקפידה מחוץ לבניין של רום הקור תוקף אותי, אני נזכרת שאמא ואבא אמרו שיתנו לי את המכונית הישנה שלהם- שהיא חדישה ביותר. מפני שהם קונים מכונית חדשה.

מאז ומתמיד הייתי מקבלת את כל מה שאני מבקשת, יכלו להצמיד לי את הכינוי ׳ילדה של אבא׳ או ׳ילדה של אמא׳ בגלל שכך זה נראה כלפי חוץ, זה נראה שהעולם היה סובב סביב הבקשות שלי, וכך היה באמת. אבל הבקשות האלו חיפו על החום ועל האהבה שלא היו לי, שהיו כל כך חסרים לי. היה חסר לי את הפעמים שהאמא נוזפת על ביתה על כך שחזרה מאוחר מידי והיא כמעט ומתה מדאגה אליה, לעולם לא קיבלתי שיחת טלפון בודדה ששואלת היכן אני, כי אמא ואבא עובדים במיון.

שם הם הכירו, שניהם רופאי טראומה אבל לפעמים מכסים גם הפניות שהם לא ההתמחות שלהם, הם טובים בהכל כעיקרון, הם רצו שאני אלך במסלול שהם סללו לי, הם רצו שאהיה רופאה. אפילו התנדבתי במד״א מכיתה י׳, נסעתי באמבולנסים והפנתי כמה אנשים למיון. בין כל השורות הצלחתי לקרוא שזה לא מה שאני הולכת לעסוק בו בעתיד, סלדתי לתחום הקוסמטיקה ואני רוצה לפתוח מקום קטן משלי, אני צריכה את הכסף ואני לא רוצה להיות תלויה בכסף של הורי, כי את שכר הדירה הם משלמים לי- למרות שאני שונאת להיות תלותית- זה לפעמים יכול להיות גם נוח.

הוריי גרים בעיר אשדוד בעודי גרה בתל אביב, עברתי לעיר הגדולה עם החברים וכך זה במשך כמה שנים טובות, מידי פעם אני נוסעת לבקר, עד היום הם בבית החולים ולא יוצאים לשום פנסיה. הם עוד צעירים, אמא שלי רק בת ארבעים וחמש ואבא בן ארבעים ושמונה, הם הביאו אותי ואת אחי הגדול בגיל מוקדם כך שעכשיו הם נטולי דאגות.

המונית הורידה אותי מחוץ לחנות הבגדים שבה אני אמורה לעשות את ראיון העבודה ושילמתי לנהג את הכסף שניה לפני שיצאתי מן המונית ומלמלתי אליו ׳תודה׳.

התקדמתי לעבר החנות והדלת נפתחה בפניי, החנות הייתה ממוקמת במרכז תל אביב והרבה אנשים היו באים אליה, אפילו כמה ׳סלבים׳ ביקרו כאן. גם לי יצא להיכנס לחנות פה ושם. אבל עכשיו זה שונה.