מֵעֵבֶר

פרק ארבע עשרה- עור של פיל

מבצע? אם אפשר לקרוא לזה ככה. אני ורום החלטנו שאני אפתיע את ליאור בשירותי הבנות לאחר שראינו אותה הולכת לשם.

לא רציתי להאמין בעובדה שהיא הולכת להסניף שם את הסמים שחילקו לה, רציתי להאמין שזאת סתם שקית רנדומלית ותמימה, שאין בה שום דבר חשוד, רציתי להאמין.

אני מתהלכת בין האנשים הרבים שמשחקים, קולטת בעיניי כמה אנשים בבר שרוצים משקאות. וכל מיני צעקות של אנשים בלתי מוכרים על כל שהם הפסידו במשחק והם דורשים משחק חוזר.

תחושה בלתי מוסברת מציפה את ליבי, אנשים נלחמים כאן על סכומי כסף ענקיים. הם רואים את המקום הזה כמקום המפלט שלהם, מקום שבו הם בורחים בכל הצרות שלהם, אבל הם לא מודעים לכך שהצרות הכי גדולות מוטמנות להם כאן, צרות עמוקות מאוד שכמעט ובלתי אפשרי לצאת מהם. אני יכולה להבין את מקום הדיכאון, כי חוויתי אותו על בשרי.

״אני רק באתי כדי לראות מה שלומך, יפה שלי.״ אורי מתקדם אליי, אני יושבת מקופלת בצורת כדור במפתן דלת החדר שלי, אני שבורה נפשית ופיזית, אני מרגישה שכל הקירות הקיימים בעולם התמוטטו עליי.

הפה שלי יבש, אני לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שהכנסתי משהו לפה שלי, אני רק זוכרת את הלב שלי זולג על הרצפה, יוצא מתוך שולי חזי ונופל כמת. דקירות חזקות ממלאות את ליבי בפתאומיות, אני מרגישה נפולה.

אני מתבוננת באורי ששולח אליי מבט ריק, אני מצליחה לראות את השפתיים שלו זזות אבל אני לא מתאמצת ומנסה לקרוא מה הוא אומר, אני מרגישה כל כך עייפה ומותשת, כאילו לא ישנתי ימים שלמים למרות שזאת הפעולה שעשיתי הכי הרבה בזמן האחרון.

הטלפון שלי קרס מהודעות דאגה, אז כיביתי אותו. זה עשה לי כאב ראש אחד גדול. אני רק רוצה שקט, אני מנסה למצוא את האיזון הפנימי שלי עכשיו, אני מנסה להבין לאן עליי ללכת, מה הצעד הבא שאני הולכת לעשות. אבל הכל כמו פאזל בעל מלא חלקים שאינם קשורים זה לזה, כלום לא מתחבר. לא מתחברת לי תמונה אחת בראש, כלום.