מֵעֵבֶר

פרק עשרים ותשעה- מרדף לאחר האושר

״החיים שלנו השתנו.״ רום פולט לעברי כאשר הוא מרים את מבטו אליי, אני רואה את מבטו הכנה ומסכימה איתו במבטי, החיים שלנו קיבלו תפנית של שלוש מאות שישים מעלות, לפני שנה אם היו אומרים לי שזה המקום בו אהיה עכשיו, הייתי אומרת שזה כלל לא הגיוני, אבל החיים שלנו תמיד היו מלאים בתפניות שכל תפנית קודמת הייתה נראית חסרת טעם ומשמעות כבר.

״נכון,״ היא מסכימה איתו בשקט, משפילה את מבטי לרגע לפני שאני מרימה את פניי מלאות הגאווה כלפיי מעלה, לא אשפיל את מבוי כלפי אנשים שלא מגיע להם דבר כזה כלל, ״לא הייתי משנה דבר, רום.״ אני נוקבת בשמו ובעובדות הצפות באוויר, לא התחרטתי על דבר, הכל בונה אותי, כל דבר יחיד וקטן גורם לי להיות יותר חזקה,

אני חושבת שבשלב מסויים אנשים תוהים למה אני קרה אליהם, אבל אני לא עושה זאת מבחירה, הלב שלי בוחר להיסגר, הוא נועל את עצמו יחד עם מפתח ברזל שנזרק לים התיכון, תמיד נהגתי לחשוב האם זו בעיה בי, לא באנשים שגרמו לי לאבד את האמון, ידעתי שזה עניין של זמן עד שאני אבין את זה, אבל הכאב לעולם לא יעלם מהלב שלי.

״אני מרגיש שהסיפור החרא הזה לא מפסיק לחזור על עצמו.״ הוא נאנח ותופס את שיערות ראשו השחורות תחת כפול ידיו הגדולות, טבעת הכסף שלו נוצצת לעברי ומחזירה לעברי אור.  ״זה לא מפסיק לחזור על עצמו, כמו פאקינג תקליט שבור.״ הוא צוחק צחוק נטול כל הומור.

״הכל בסדר רום,״ אני אומרת את המשפט שאני נוהגת לפלפוט מהפה שלי מידי יום, גם את זה לא בקול, אני אומרת את זה לעצמי בשקט, שאף אחד לא שומע ואף אחד לא יודע. ״אני מבטיחה לך שהכל יסתדר בסופו של דבר.״ אני מוסיפה בשקט.

״אני מרגיש שאת מוכרת לי חרטות ים,״ הוא אומר לי בכנות ומושך בכתפיו כלפי מעלה תוך כדי שהוא נושך את שפתו התחתונה בהיסוס וכאב, ״העולם נראה אחרת עכשיו, אני לא יכול להסביר את זה.״ הוא שוב מרגיש מרוחק ואני יכולה להרגיש את זה, זה גורם לי לכאב.

״רום.״ אני קוראת בשמו בהתחננות, מתחננת שלא יתפרק עכשיו כי אם הוא נופל, אני נופלת יחד איתו וההתרסקות תהיה קשה מתמיד. ״תסמוך עליי בבקשה,״ אני לוקחת את ידיו לחיקי, מניחה את ידי הימנית על הלחי שלו ועיניי מתחננות שלא ישבר.

לעולם לא ראיתי את רום נשבר, אבל אני רואה שהוא נמצא על סף השבירה וכל כך קשה לי לראות את זה שאני כמעט ונשברת לפניו.

״עד מתי ימשיך להתווסף חרא לחיים שלנו ים?״ הוא בורח מן המגע שלי ואני מרגישה משהו בליבי כושל כאשר הוא מתרחק ממני, למרות שאני יודעת שלא עשה זאת בכוונה. ״אני לא מתרגש מזה בדרך כלל, אבל למה?״ הוא מוסיף בשאלה ואני חותמת את שפתיי בכאב.

״אני לא יודעת,״ אני אומרת לו בשקט וחורטת את המילים תחת בשרי בכאב, הרגשתי כאילו אני תחת המים העמוקים וטובעת יותר עמוק בכל שניה נתונה, תמיד הרגשתי ככה, החיים שלי היו מרדף שלא נגמר לאחר האושר.