אלאדין

34

חלק 2
גבריאל וויל
היא נרדמה גם אחרי שחיברו לה את האינפוזיה. הרופא דיברה מלא שטויות על הפלה. ״היא לא עשתה הפלה.״ אני נוהם. ״היא רצתה את התינוק.״

הלב שלי פועם בטירוף.

הפלה? אין סיכוי.

״אדוני, היא לקחה את הכדור ה-״

״היא לא.״

הרופאה נושמת עמוק ונראית חסרת סבלנות בדיוק כמוני. ״פשוט תשאל אותה כשהיא תקום.״ ואז היא יוצאת.

הפלה?

אני לא מצליח לתפקד עד שעיניה נפקחות. היא מביטה בי ונראה שהיא מפחדת, ״הרופאה הייתה כאן?״

״את לא בהריון, נכון?״ אני שואל בנימה רגועה למרות שבא לי להפוך את כל החדר.

״ל-למה אתה שואל שוב?״

אני נושם עמוק. היא לגמרי משקרת לי. ״איפה עשית הפלה שאת מרגישה ככה?״ אני שואל בנימה מעוצבנת.

היא מתיישרת ועיניה מביטות בי בלחץ. ״הרופאה אמרה לך?״

״הייתי צריך לגלות את זה ממך. לא ממנה.״ אני מסיט את עיניי ממנה. אני נעמד על רגליי ויוצא מהחדר, חייב להתקשר לאנדרסון או לעשן סיגריה.

אני מחליט בלעשן סיגריה כי אנדרסון סתם יעצבן אותי.

אלאדין רובין
הלב שלי דופק ממש מהר כשהדלת נטרקת אחריו.

לאן הוא הלך?
הוא עזב?
הוא שוב השאיר אותי מאחור?
זה נכון?
הוא לא יחזור?

אני מרגישה את עיניי מתמלאות בדמעות ואני קמה מהמיטה הלא נוחה של בית החולים.

איך הם ידעו שעשיתי הפלה? זה כתוב בקורות חיים או איפשהו? עשיתי במקום פרטי בכלל.

רגליי רועדות ואני מתעלמת מהכאב. אני יחפה כי גבריאל אפילו לא נתן לי זמן לנעול נעליים.

״היי, מיס וויל,״ היא מביטה בי בדאגה. מיס וויל? ״יצאת מהמיטה. את מרגישה בסדר? בעלך יצא לעשן.״

גבריאל מעשן?

איך לא ידעתי את זה?
זה בגלל שאני לא מכירה אותו מספיק? אני מרוכזת יותר מדי בעצמי?

אני משחררת נשימה רועדת. ״הוא לא.. מעשן.״

היא מביטה בי בזהירות. ״אולי כדאי שתחזרי למיטה. הוא יחזור עוד מעט.״

אני חוזרת למיטה. הראש שלי כואב והבטן מתכווצת מרוב לחץ.

אני מכרסמת את ציפורניי בחרדה.

הדלת נפתחת ועיניי טורקיז כועסות מסתכלות עליי. ״הרופאה הביאה כדורים ואישרו את השחרור שלך.״ קולו מרוחק.

הוא כועס.

ברור שהוא כועס, טיפשה.

אבל איך כל מה שאני עושה בכוונה טובה תמיד יוצא הפוך?

אני יורדת מהמיטה ומרגישה נבוכה פתאום, כאילו זר לי לבקש ממנו להשיג לי כפכפים של בית החולים. אני אלך יחפה.

לידו אראה כמו הומלסית.

הוא יפה כל כך... לבוש בחליפה יוקרתית שמתאימה רק עבורו, נוטף סקסיות ויוקרה.

בטח אנשים יחשבו כמה טוב לב הוא שעוזר למישהי כמוני, נכון?

מהצד אני נראית כמו מקרה צדקה של גבר כמוהו.

מה חשבתי לעצמי?

״אלאדין?״ הקול שלו מחזיר אותי למציאות. ״על מה את חושבת כשאת לא שומעת שאני קורא לך כבר פעם חמישית?״

שיט. שוב צללתי ישר למחשבות.

״כלום,״ הרצון הזה להסיט את עיניי לרגליי היחפות חזק ממש, אבל אני מנצחת אותו בקלי-קלות.

״אם היית פונה אליי לא הייתי שולח אותך לעשות הפלה.״

זה עושה לי קצת רע בלב על התינוק שהלך.
אבל לא הייתי מביאה תינוק לעולם במחשבה שהאבא שלו לא התלהב מהרעיון.

איזה מין ילד ירצה לחיות בתחושה שהוא טעות? בתחושה שאחד ההורים לא רצה בו?

לעזאזל.

״היא יחפה.״ הוא מבטא את מחשבותיו בקול, ואז נושף בכעס, מתקרב.

הוא עדיין כועס. אני לא יכולה לגרום לו להרים אותי בגלל שאני יחפה. אני מחייכת חיוך מהיר, ״זה בסדר.״

הלסת שלו מתהדקת באיפוק. הוא לא אומר כלום ומרים אותי. אני נאחזת בכתף שלו ביד רועדת.

הוא יפה אפילו יותר מקרוב.

החוסר ביטחון שלי נכנס לתמונה ואני כל כך שונאת אותו. את החוסר ביטחון כמובן...

למה אני מרגישה שאני לא מספיק טובה עבורו?

איך נתתי לו להרגיש כל כך רע הרבה זמן?
למה לא סלחתי לו בהתחלה?
למה אני לא יכולה להיות נורמלית?

ומה אם אני אעזוב? אני מרגישה אגואיסטית להישאר לצידו. מגיע לו טוב יותר.

״תנוחי קצת בבית, ומחר כבר נדבר על מה שקרה.״

מחר נדבר על מה שקרה?

השפה שלי רועדת, אבל אני לא מסוגלת להגיד כלום.

כשאנחנו מגיעים לבית, הוא עדיין סוחב אותי לחדר. ״אני יכולה לקחת את עצמי, זה בסדר,״ הוא מתעלם ממה שאני אומרת. גבריאל מניח אותי על המיטה. ״תודה,״ אני ממלמלת, מחפשת את מבטו.

הוא לא מביט בעיניי ולא אומר כלום גם כשהוא יוצא בחדר.

הוא ממש כועס, אלוהים.

מה הייתי אמורה לעשות?
להשאיר את התינוק בחיים ולתת לגבריאל תחושה רעה גם?

אני מעדיפה לקחת את האשמה עליי.
אני מעדיפה שהוא יכעס עליי.

מה התינוק הקטן היה אמור להיות אשם?

••••••
הפרק מוקדש לך אחותי כי את המוטיבציה שלי💓
Liam2006789