אלאדין

5

גבריאל ווקר
אני מביט בפנייה המעוצבנות. קראתי לה כלבה, אבל זה היה כי היא החטיפה לי, והיא החטיפה לי כי אמרתי שאני לא מצטער שהרגתי את ההורים שלה.

פאק.

אני מתרחק ממנה כי אם אהיה קרוב אליה זה יהיה מכוער מאוד. ״לאן אתה הולך? לא סיימנו כאן!״

״סיימנו ועוד איך,״ אני מגחך בעצבנות. ״בפעם הבאה שתרימי עליי את היד שלך, אני אכופף אותך על השולחן, אלאדין. זה לא יהיה העונש, כי מה שאעשה לך אחר כך יגרום לך להישאר במיטה למשך המון ימים, וזה יהיה העונש.״

הפה שלה נפער.

אני מדמיין משהו שלא הייתי אמור לדמיין.

לעזאזל.

אני רוצה לעשות לה הרבה דברים והגוף שלי מתמלא בכל כך הרבה תאווה עד שהיא מנצחת.

אני אפילו לא שולט בצעדים הבאים שלי.

היא מבוהלת ואני ממהר אליה, עד שהיא מתכווצת בפינה. ״אני מצטערת-״ אני לא נותן לה לסיים את מה שהיא רוצה לומד, ואני מטיח את שפתיי לשפתייה. ציוץ בוקע מגרונה.

שפתייה רגישות ואני מניח שכואב לה, אבל אני מחליט שזה העונש שרלוונטי לעכשיו. היא עוצמת את עיניה באיטיות ואז אני עושה כמותה. היא משתחררת תחתיי.

לשונה רגישה בטירוף. אני מוצץ את לשונה באיטיות, גורם לידייה להיאחז בכתפיי. אני טועם את כולה ומשחק עם לשונה עוד.

עד שאנחנו חסרי אוויר, ואז אני מתנתק ממנה, פוקח את עיניי. עיניה נפקחות באיטיות, כאילו היא מתעוררת משינה. ״מה לכל הרוחות זה היה?״ קולה רועד. אצבעותיה גם רועדות כשהיא נוגעת במקום הרגיש בשפתייה. ״הכאבת לי כשהפעלת כוח,״

״כנראה שהגיע לך.״ אני כמעט מחייך, ואולי הייתי באמת מחייך אם לא הייתי מרגיש פעימות בכל איבר שלי.

הפה שלה נפתח ונסגר. היא מאבדת את המילים שלה, אבל מחזירה אותם אליה יפה מאוד אחרי כמה שניות. ״גבריאל?״ קולה רועד. ״ל-למה נישקת אותי?״ עיניה מרצדות על עיניי.

״כי רציתי להכאיב לך.״ אני לא מסיט את עיניי משלה, ונראה כשאמרתי את זה הכאבתי לה יותר. אני לא יכול להגיד לה שאני... רציתי לנשק אותה. זה יטעה אותה.

האם רציתי את זה? כן.
מה הכוונה של יטעה אותה? היא תרצה יותר.

״אני מבינה.״ קולה נעשה מרוחק. היא חומקת ממני וממהרת לעקוף אותי. ״אני אחזור לחדר. אני קצת עייפה.״

״ישנת מספיק.״

״אני רוצה לישון עוד.״

״להביא לך כדור שינה? עוד נשאר משל אמבר.״ אני לא אמור להיות כזה בן זונה, אבל היא עיצבנה אותי מהרגע שפקחה את עיניה ועכשיו היא מתחמקת ממני. כאילו הרגע הראשון שנפגשנו היה שקר מזויין. היא לא הייתה כל כך מתוקה כמו שזכרתי.

עיניה מהססות. ״יש לך אותם?״ עצם העובדה שהיא באמת שוקלת לקחת את הכדורים המטומטמים, מעצבן אותי עד מוות.

״חשבתי שאת שונאת אותם.״

״שנאתי לתת אותם לאמבר, לא שזה עניינך.״ קולה חלש, פגיע. צעדיה נעלמים.

אני תופס את הכוס זכוכית שהייתה על השיש וזורק אותה על הקיר בנהמה. ״לעזאזל איתך, אלאדין,״ ואני תופס עוד משהו שביר בזווית העין, מרסק גם אותו. אני שואג בכעס, מרגיש שבא לי לקרוע את השיערות שלי מהראש.

הנייד שלי מצלצל, אני מעיף אותו לכל הרוחות.

לא.עכשיו.

עכשיו אני צריך להירגע.

לחשוב על הכול רק לא על הפרצוף שהיא שלחה לעברי.

פגועה.

פגעתי בה.

הפעם אני שובר את הטלוויזיה שלי.