פרק כפול

2.7K 132 46
                                    

גבריאל וויל
אני מתקרב אל המיטה שבה היא ישנה. יפהפייה. שיערה פזור ברישול על פנייה, ואני שיכור מדי כדי לשלוט בעצמי, אז אני מתקרב ומסיט אותו.

היא נאנחת בכאב כשהיא משפשפת את פנייה. הפצע שבשפתייה מושך את עיניי.

״קלרה המזדיינת,״ אני נוהם.

עיניה נפתחות באימה וראשה זז בחדות אליי, היא קופאת כשהיא רואה אותי.

שיט.

זה לא היה אמור לקרות.

״מי אתה?״ קולה רועד וצרוד עוד מהשינה.

״לא תעשי רעש, נכון, מתוקה?״ אני מתיישב על המיטה שלה ובקולי יש צל של איום.

השפה שלה רועדת. ״אמא שלי שלחה אותך?״

״לא.״ אני ממלמל. המחשבה על אמא שלה עושה לי עצבים נוספים בגוף. ״עדיין כואבת לך השפה?״ אני בוהה בשפתייה ומרגיש צורך חזק להסיט את עיניי לפני שאמשוך אותה אליי.

היא נוגעת בשפתייה באצבעות רועדות. ״אה, מה?״ היא מבולבלת.

״אנחנו באותו הצד, בערך.״ אני עולה מעליה ונשכב לצידה.

״אנחנו לא מכירים. אתה- אתה פרצת לי לחדר.״ היא מאשימה במהירות, מבוהלת וכועסת.

״לא פרצתי לך לחדר.״

״לא?״ היא מהססת.

אני מחייך, כמו אידיוט, ולא מבין למה. ״טוב. תלוי איך את מסתכלת על זה.״ אני נשכב על הצד כדי להתבונן בפניה היפות. היא עושה כמוני והפחד נרגע מעיניה.

״אתה נכנסת דרך הדלת? ההורים שלי הכניסו אותך?״

״לא. לא ממש.״

״מי הכניס אותך?״

״אני.״ אני מחייך חיוך מסוכן. ״אז אולי פרצתי.״

״אתה סטוקר?״

״תלוי איך את מסתכלת על זה.״ אני שוב חוזר על המשפט.

היא מצחקקת והצחוק הקטן שלה זאת המנגינה הכי יפה וחמודה ששמעתי. לחייה מסמיקות, ״אתה מסתכל על הדברים בצורה מאוד שגויה. אולי כדאי שתחליף משקפיים או שאאיר את עינייך,״ חיוכה קטן ומתוק.

האם היא הייתה מנהלת שיחה כזו עם כל אחד שהיה נכנס לחדר שלה?

רק רציתי לשים מצלמה נסתרת גם בחדר שלה כדי לראות שהיא בסדר, אבל אז נשארתי יותר מהדרוש, ואולי גם לא הייתי צריך לשתות לפני שבאתי לכאן.

״תאירי את עיניי, ילדת השטיח?״

״ילדת השטיח?״ גבותייה מתכווצות בבלבול.

״קוראים לך אלאדין. לא ראית את הסרט על הילד עם השטיח המעופף והמנורה?״ אני מרים גבה בהפתעה.

אלאדיןTahanan ng mga kuwento. Tumuklas ngayon