אלאדין

17

גבריאל וויל
אני מכין לה את הארוחת בוקר. סלט, שתי ביצות עין, צנימים וסוחט מיץ תפוזים. היא אוהבת את זה.

כשאני הולך לחדרה היא ישנה, אבל התזמון בן זונה כי הוא פוקחת את עיניה ונבהלת לראות אותי. ״עכשיו נכנסתי לחדר שלך.״ אני מסביר את עצמי. ״לא חיכיתי פה או משהו- למקרה ו-״ למה אני מגמגם?

״שוב פעם עשית את זה?״ היא נראית מבוהלת.

״שיט לא. רק רציתי לקרוא לך. האוכל מוכן.״

״אני באה. תצא.״ קולה מעוצבן.

אני יוצא בנשימה עמוקה. גם הלילה לא עצמתי עין.

אני יורד למטה ועושה שיחה עם אנדרסון. הוא מדבר איתי על העבודה אבל המוח שלי לא מצליח לתפקד. ״אתה איתי על הקו, בן-אדם?״ קולו נשמע זועם.
״אני עייף, אנדרו. מה עכשיו?״ אני ממלמל.
״לא ישנת בלילה? קרה משהו?״ אני שומע את הדאגה בקולו. אנדרסון עבר איתי את התקופה של הסיוטים.
אני משעין את הראש שלי על הקיר. ״אני לא מצליח לישון.״
״ניסית את הכדורי שינה שלך?״
״ניסיתי.״
״מה הסיפור?״
״טיילור.״ אני אומר בשקט. ״הוא לא יוצא לי מהראש.״
״אתה עוד פעם מאשים את עצמך?״ קולו תקיף.
״לך תזדיין, אנדרו. אתה יודע שזה אשמתי.״ אני מתיישר.
״לא הרגת אותו.״
״יכולתי להציל אותו. ראיתי את זה קורה. הוא התאבד והוא היה ילד.״
״איך יכולת להציל אותו?״ אנדרסון מרים את קולו.
״הייתי צריך להילחם בשבילו כמו שנלחמתי בשבילך.״
״אתה אידיוט. אני מנתק.״ ואז הוא ניתק.

נשפתי בכעס וכשהסתובבתי כמעט קיללתי בקול. היא עמדה שם במבט מהוסס.

כמה היא שמעה?
מה היא הבינה?

״הארוחה מוכנה,״ שפשפתי את עורפי במבוכה. היא התיישבה בכיסא ומבטה שלח לעברי זרם של כעס. היא עדיין שונאת אותי. ״את רוצה לעשות משהו או ש.. אלך לעבודה?״

״תלך לעבודה? איך?״

כחכחתי את גרוני. ״באוטו.״

״לא ישנת בלילה.״ קולה היה מעוצבן.

״צותת לי לשיחה?״ כיווצתי את גבותיי בכעס.

״צותת לי לחיים.״ קולה היה קר.

בלעתי את הגאווה המזויינת למרות שהיא התעקשה להיתקע בגרון. ״אחזור בצהריים. אני צריך לנסוע לאנדרסון.״

״בסדר.״ עיניה כבר לא הסתכלו על עיניי, וכשהיא סיימה לאכול, הלכתי להתלבש.

דפקתי בדלת שלה, ״אלאדין?״

״תיכנס,״

נכנסתי. ״אני יוצא. אם תצטרכי אותי.. תוכלי להתקשר, בסדר? אבוא מיד.״

״אני לא אצטרך אותך.״

אני בוהה בה לעוד כמה שניות ואז מהנהן לחיוב, יוצא מהחדר.

היא כועסת.
היא כועסת.

אני לא יכול לכעוס גם, לא אחרי מה שקרה.

ואפילו בנהיגה אני לא מצליח להתרכז, ואני עובר באדום. מכונית פוגעת בשלי וכל מה שאני רואה זה את האוטו שלי מתהפך, אבל זה לא כזה דרמטי, אז אני מצליח לקחת את הנייד שלי ולצאת מהאוטו.

הבן האדם שנכנס בי נראה מבוהל ומביט בי כאילו אני רוח רפאים.

אני מדמם. שיט.
זה מהראש. שיט כפול.

אני מחייג לאנדרסון. ״חיים ומוות? אני מקווה שאתה פאקינג גוסס כי אני באמצע-״
״עשיתי תאונה.״ אני ממלמל.
״זה לא הזמן לשטויות שלך.״
״לך תזדיין, טמבל. אני שולח לך מיקום.״ אני מצלם לו את האוטו ואת המיקום אני שולח שנייה אחרי.

אתה חתולה? איך יצאת מהרכב? פאקינג שיט.
-אנדרסון-

אני לא יכול שלא לחייך.

חתולה? איזה אידיוט.

אני זורק מבט מעוצבן לבחור שמביט בי כאילו אני תופעה עבורו. אני מחייג לאלאדין והיא עונה.

״אלאדין?״ אני חייב לשמוע את הקול שלה כי המוח שלי מאבד את התאים.
״מה?״ קולה קריר.

״אדוני, אולי כדאי שנזמין אמבולנס! הראש שלך מדמם.״ עכשיו הבן זונה בוחר לדבר?

אני מרחיק את הנייד, ״לא.״ ואז ואני מחזיר אותו אליי, ״אז מה את עושה?״ אני מתיישב על הכביש ליד האוטו ההפוך שלי. לא אכפת לי מה שקורה סביבי.
״איפה אתה?״ קולה מהוסס. ״הראש שלך מדמם?״
אוי שיט. היא שמעה. אני מחייך, ״לא. את דואגת לי?״ אני משקר מבלי למצמץ.
״היית מת.״ והיא מנתקת לי.

אני מחייך כמו אידיוט.

האוטו של אנדרסון חונה בחריקה מרעישה אוזניים. ״מה נסגר?״ הוא יוצא בשאגה. ״ולמה אתה מחייך כמו מסומם?״

״אני חושב שאני מאבד יותר מדי דם,״ אני נוגע בראש שלי וזה כואב. ״דיברתי עם אלאדין.״ אנדרסון עוזר לי לקום.

״אתה דפוק לגמרי. איך זה קרה?״

״הראש שלי חשב יותר מדי ופספסתי את הרמזור האדום,״

״על מה חשבת?״ אנדרסון מכניס אותי לרכב שלו בנהמה. ״כל הראש שלך דם. אם לא תמות אני אהרוג אותך, חתיכת מניאק.״ הוא טורק את הדלת.

אני מחכה שהוא יכנס. ״מי ידאג לאלאדין?״ אני שואל כשהוא נכנס. ״כשאמות...״

״אהרוג גם אותה.״

״אח או לא, אם תתעסק איתה...״ אני לא מצליח להשלים את המשפט כי הכול נעשה שחור.

שיט. באמת איבדתי יותר מדי דם.

מה יקרה לאלדין?
אני כבר מתגעגע אליה.