אלאדין

1

גבריאל וויל
היא חוגגת שמונה עשרה בתור עוזרת במשפחה שלה. במשפחה הדפוקה שלה.

טרנט וקלרה, ההורים הפגומים של אלאדין, מתנהגים אליה באמת כמו אדם זר. היא בסך הכול ה״סוד המלוכלך שלהם״ כשהם מגדלים ילדה שלא שלהם-אמבר, בזמן שהבת שלהם- אלאדין- העוזרת של הילדה הזרה שלהם.

הילדה הזרה שקועה בתרדמת של כדורי שינה, ואלאדין נאלצת כל הזמן לטפל בה כאילו הילדה ההיא -אמבר- חסרת אונים.

אולי אמבר באמת כזאת, אבל לא אכפת לי.

אני מתבונן במצלמה הנסתרת שהחבאתי בחדר של אמבר כדי לראות את אלאדין.

אלאדין יושבת על המיטה, ומדברת אל הילדה שבתרדמת, אמבר. ״אני שונאת את עצמי כל פעם מחדש, את יודעת?״ קולה עצוב. ״אני יודעת כמה את שונאת את הכדורים האלה. הלוואי ויכולתי למנוע ממך לקחת אותם.״

ואז הדלת נפתחת וקלרה אומרת דברים שאמא לא אמורה להגיד.

אלאדין מנסה לנגב את הדמעות שכל הזמן זולגות לה, אבל האמא הכלבה שלה מחטיפה לה, והמכה האחרונה שאלאדין חוטפת גורמת לה ליפול על ברכייה.

אני מחכה שהיא תקום.
אני מחכה שהיא תילחם.

היא לא קמה. לא נלחמת.

אמא שלה עילפה אותה.

האמא המזדיינת שלה....

קלרה היא גנבה מאנדרסון, ובגלל זה אני צופה באלאדין מתמוטטת ולא יכול להתערב. אנחנו מחכים לרגע המתאים.

בשבילי הרגע הזה מתאים.
כל רגע שאניח את ידיי על קלרה הבת זונה יהיה רגע מתאים.
אני רק מקווה שהרגעים האלה יתקרבו כי אני רוצה להחריב את המשפחה המקוללת הזאת, חוץ מאלדין עצמה.

אנדרסון מרים את עיניו אליי, נראה לא מרוצה. ״אתה שוב צופה בה. מה כל כך מעניין?״

״היא עילפה את הבת שלה.״ אני אומר בקול מנותק מרגש. עיניו שוב בוחנות אותי בחשד. ״מה?״ אני נוהם.

״אתה מפחיד אותי.״ אנדרסון מדליק סיגריה.

״אתה לא מפחד מאף אחד.״ אני ממלמל ביובש.

״כרגע, אתה מפחיד אותי עד מוות. אתה צופה בה כמו סטוקר מזויין.״ אנדרסון לא מוריד את עיניו ממני, ונראה שאני מעצבן אותו, ובפעם האחרונה שרבנו, שלחנו אחד את השני לבית החולים.

״שנעשה טייק חוזר?״ יש נימת אזהרה בקולי, אני אומר לו שהוא חוצה גבול ושיתעניין בעסק שלו. ״זה לא עניינך במי אני צופה. אולי אני סתם מתעניין בקשר המזויין שלהם, לא שזה פאקינג עניינך.״ אני נעמד על רגליי.

עיניו מביטות בי בזעם. ״אתה רוצה להגיד לי שלא שמת עין על הסוד המלכולך שלהם?״ אני עוד שנייה שובר לו את הפנים כי הוא קרא לה ככה.

היא לא הייתה סוד מלוכלך של אף אחד.

״תלך להזדיין,״ אני מסנן, מוכן לתקוף אותו.

״תוריד את כל השטויות מהראש שלך. לא אכנס איתך לזה עכשיו, אבל כשיגיע הזמן תצטרך לחסל אותה כמו שאר המשפחה. זוכר את ההסכם? נעלים ראיות.״

״ברור שאני זוכר.״ אני יוצא מהמשרד בטריקת דלת.

אני מרגיש את הדם שלי מתלהט.

אצטרך להרוג אותה בסופו של דבר.

אבל המחשבה ש.. לעזאזל.

אנדרסון הבן זונה.
קלרה המזדיינת.

אם אני עומד לרצוח בן אדם, זה יהיה האמא המזויינת של אלאדין. לא עכשיו. ברגע הפאקינג מתאים לאנדרסון. עד אז, עדיף לי לשבור את הטלוויזיות.

וכשאני עושה את זה בבית של אנדרסון, הוא רץ לפשר הרעש כשהאקדח שלו מורם.

עיניו קולטות את המצב. ״מה לעזאזל, גבריאל?״ קולו מזועזע. ״מה הפריע לך בטלוויזיה?״

״הבעלים שלה.״ סיננתי כשאני מביט בו במבט שהייתי מוכן לשלוח לקלרה. ״אני זז.״

אנדרסון לא היה הורג אותי בחיים, כמו שאני לא אותו.
אנחנו כל מה שנשאר אחד לשני.
ככה מאז שאנחנו מדברים.

אחד בשביל השני.

לעזאזל עם זה.