אלאדין

26

אלאדין רובין
מתוקי הרס לגבריאל את הספה. שיט.

אני רצה למשרד של גבריאל, ואני פותחת את הדלת במהירות. ״תדפקי, אישה. תדפקי.״ גבריאל ממלמל.

״גבריאל,״ אני ממהרת לשבת מולו. ״איך אתה? אתה רוצה שאכין משהו טעים לאכול?״ אני מתחילה להתחנף.

״מה קרה?״ הוא מתיישר ומסתכל לעיניי.

״צריך לקרות משהו? טוב. טכנית, כן, כאילו כן אבל לא. אל תכעס. לא תכעס? בסדר. אני מתחילה להילחץ. אני מדברת הרבה. אני מדברת הרבה, נכון? אל תעיף את מתוקי. אני אוהבת אותו. הוא מצחיק וחמוד.״

״מה קרה, אלאדין?״ הוא נעמד על רגליו. גם אני.

ליבי פועם בהיסטריה. ״אתה לא תעיף אותו?״ אני ממהרת אליו, תופסת בידו. ״אולי כדאי שתשב,״

״אולי כדאי שתדברי.״ קולו חד.

״הוא הרס את הספה.״ אני משחררת נשימה שתפסתי מאז שראיתי את הספה.

״נזמין לו מאלף כלבים ובנתיים הוא יהיה במרפסת בעונש,״ הוא קם על רגליו ומתקדם לדלת.

״קר בחוץ. הוא יקפא.״ אני ממהרת אחריו.

״הוא כלב, אלאדין. יש לו פרווה.״

״בבקשה אל תשים אותו בחוץ,״ אני מנסה שוב.

גבריאל תופס את מתוקי ומתקדם למרפסת. אני נאנחת. ״הוא יהיה בודד ועצוב,״

״לא פאקינג אכפת לי.״ הוא נוהם כשעיניו קולטות את הספה ההרוסה והקרועה, ״כזה קטן ומביא כזה בלגן...״

אני ממהרת אליו, חוסמת את המעבר שלו למרפסת. ״אם תוציא אותו למרפסת ... אני אצא איתו. קר בחוץ.״ אני אומרת במהירות.

״זוזי לי מהדרך.״ קולו מעוצבן.

אני לא זזה. הוא מתקרב ואני מתכווצת, ממהרת לזוז מדרכו. מתוקי נובח כשגבריאל סוגר לו את החלון של המרפסת. ״אתה מרושע!״ אני מסננת לגבריאל. ״הוא צריך להיות בבית בקור הזה!״

״הוא לא נכנס לבית.״

״מתוקי אני אציל אותך מהמפלצת הזאת,״ אני אומרת למתוקי דרך החלון.

המבט של גבריאל כמעט חודר דרך העור שלי.

גבריאל עוקף אותי ופותח את המרפסת. ״כנס,״ קולו חלש.

אני ממצמצת בעיניי, מופתעת.

מה קרה כאן עכשיו?

מתוקי נכנס עם זנב בין הרגליים. ״גבריאל?״ אני מהססת. עיניו כמעט קורעות לי את הנשמה למיליון חלקים. בחיים לא ראיתי אותו... פגיע. ״מ-מה קרה?״ אני זזה בחוסר נוחות על רגליי.

״אני אחזור למשרד לעבוד. אחליף את הספה כבר מחר או משהו,״ והוא עוקף אותי.

״גבריאל?״ אני מנסה שוב. ״מה קרה?״ אני ממהרת אחריו.

״אני עייף, אלאדין. פשוט תטפלי בכלב, בסדר?״ קולו נשמע כמו אחד שהפסיד בקרב.

מה אמרתי?
מה עשיתי?
למה הוא הסתכל עליי ככה?

״אני אוציא החוצה את מתוקי, בסדר?״ אני ממהרת להציע. המבט שלו מציק לי.

״את לא צריכה. קר בחוץ. תקחי אותו לחדר או משהו.״ הוא נעלם בתוך המשרד שלו.

אני מכינה ארוחת ערב טעימה ומגישה לגבריאל. גבריאל מביט בי במבט הכי עייף שראיתי. ״תאכלי את, אני לא רעב.״

״לא אכלת כלום היום. מה דעתך שנאכל ביחד?״ אני מקרבת את הכיסא  ליד כיסאו.

אנחנו אוכלים שוב ביחד והוא תוך כדי עובד. אני מזכירה לעצמי לראות על ההקלטות הפרטיות שלו ושל אנדרסון שוב.

״אתה אוהב את העבודה שלך?״ אני שואלת.

הוא נושם עמוק. ״את יודעת מה העבודה שלי?״

״דברים כאלה לא.. לא בסדר?״ אני מגמגמת.

״אני מטפל במי שעושה צרות, אלאדין.״ הוא מקליד כמה דברים במחשב. ״וגם בנוסף להכול, אני טוב במחשבים ועסקים, אז אני מתעסק בהייטק.״

״הייטק?״ אני מתקרבת כדי לראות דברים לא ברורים במחשב.

״כן.״ הוא מביט בי לרגע מהיר.

״זה מגניב. אז איזו עבודה אתה אוהב יותר?״

״את העבודה עם אנדרסון.״

הוא אוהב לעושות דברים לא בסדר.

אני נושכת את שפתיי. ״מה כל כך כיף בזה? זה לא בסדר.״

״אני מפלצת, זוכרת?״ קולו נעשה מעוצבן. אני לא אומרת דבר. הוא מפסיק לאכול. ״תסיימי לאכול ותצאי מהמשרד. אני צריך שקט.״ אני אוספת את הדברים. ״את יודעת, אלאדין, עדיף שתמשיכי לראות בי כמפלצת.״

בחיים לא ראיתי בו כמפלצת.

אני לא אומרת כלום ואני ממהרת לצאת מהמשרד שלו. מתוקי נובח כשהוא רואה אותי ואני לוקחת אותו איתי לחדר.

אני מבטיחה לאלף אותו כדי שלא יקרה שוב שהוא יהרוס את הספה.