אלאדין

13

גבריאל וויל
המחשבה שהיא איפשהו ברחוב, רעבה, צמאה, בודדה, עושה אותי מחורפן.

אני נעצר שוב מול בית המלון. ״ראית אותה?״ אני דוחף את הנייד שלי כמעט לפנים של הגבר בחליפה היקרה.

הוא נראה זחוח, כמעט מאושר. ״הבחורה המעודפת עליי שם.״

״סליחה?״ אני לא ישנתי ב24 שעות האחרונות, ואם זו הדרך של העולם להתגרות בי, אז שאלוהים יסלח לי על מה שאעשה לגבר הזה.

״היא הזונה החדשה שהביאו.״ הוא מושך בכתפיו. ״בוכה וצועקת. שווה לך לנסות.״ כאילו מישהו החטיף לי אגרוף ישר בפנים. ואני רץ לבית בושת היחיד שיש ברחוב הזה.

אני מתנשף, עייף, עצבני, רעב לדם. גבר נוסף נעמד מולי. ״יש תור.״ אני חובט בפניו בנהמה. ״איפה היא?״ אני פותח את כל החדרים ודוחף כל מי שעומד מולי.

היא יושבת על הרצפה, בפינה. עיניה עצומות חזק. אני טורק הדלת. ״תצא מכאן. אני בהפסקה,״ קולה רועד.

הפסקה.

היא באמת באה לכאן.

אני לא זז.

היא נאנחת. ״עוד קצת,״ קולה רועד. ״את תעברי את זה, אלאדין.״ היא לגמרי מדברת לעצמה. ואז היא פוקחת את עיניה, אבל לא מרימה אליי את מבטה כדי לראות אותי. ״אמרתי שאני בהפסקה.״ קולה מעוצבן.

״את חוזרת איתי לבית.״ אני אומר בנימה מעוצבנת אחרי שאני רואה אותה חצי ערומה.

כמה כבר ראו אותה?
כמה כבר נגעו בה?
כמה כבר..?

עיניה תופסות בשלי באותו הרגע. ״אני שונאת אותך,״ היא מסננת. ״עוף מכאן.״ היא מצביעה על הדלת. ״עוף מכאן לפני שאקרא לאבטחה. לפני שאתקשר למשטרה.״

״את חוזרת איתי הביתה. לא אשאיר אותך במקום כזה.״ אני מנמיך את קולי בין כעס להלם.

ואז היא חומקת ממני, וקוראת לעזרה, ושני בחורים גדולים נלחמים בי. אני חוטף שני אגרופים שמעיפים את המחשבות שלי לעזאזל.

״המשטרה בדרך, מיס רובין.״ אחד מהם אומר לה.

״אני אהרוס את כל המקום המזויין הזה!״ אני מנסה להכות אותם, אבל הם שנים והם יותר כוח.

המבט שלה קורע אותי לשניים.

אני נאלץ לעשות אין-סוף שיחות טלפון ואנדרסון ואני מבצעים את החטיפה שלה. שוב.

לעזאזל לא חשבתי שזה יקרה אי-פעם!

״אתה צריך ממש לאהוב אותה אם אתה מוכן לשלם אחר כך ערבות של חצי מיליון דולר, יא בן זונה אובססיבי,״ אנדרסון מחייך כשאנחנו יוצאים מהמועדון כשהיא מעולפת בידיי.

״עוף לי מהעיניים לפני שאבעט לך בשיניים.״ אני מסנן כשאני נכנס לאוטו.

אנדרסון צוחק חזק יותר והולך לרכב שלו. ״מטורף.״

אני נוסע ישר הביתה ומבטיח לעצמי לא משנה מה יקרה, לא אשחרר אותה שוב בחיים. גם אם היא תשנא אותי. היא שלי. מהרגע שבו ראיתי אותה- היא שלי. מה חשבתי לעצמי שנתתי לה ללכת? מה חשבתי לעצמי ששיחררתי אותה?

גברים אחרים נגעו לי בבחורה, והתכוונתי לתפוס את כולם ולהרוג אותם אחד-אחד.

לא אהבתי לחלוק, ובטח לא את האישה הזאת.

אחרי שהכנסתי אותה למיטה בבית, נכנסתי לאינטרנט. חיפשתי טבעת עבורה. התכוונתי לשאת אותה לאישה בין אם תרצה ובין אם לא.

האובססיה שלי הייתה ילדה עם שם של נסיך מזויין.

היא הייתה הבחורה היחידה שראיתי מול העיניים, והבחורה היחידה שארצה לראות גם בנשימות האחרונות שלי.