אלאדין

15

אלאדין רובין
לא יכולתי לישון טוב, וכרגע גבריאל הציק לי בטירוף. ״תאכלי את זה.״ הוא הושיב אותי בכוח בכיסא. ״תשנאי אותי פאקינג אחר כך, ותכניסי עכשיו משהו לגוף שלך.״

״אמרתי לך לא לגעת בי!״ אני מנסה להילחם בו אבל זה אבוד.

הוא מכריח אותי לאכול.

״אני שונאת אותך-״

״שמעתי את זה מספיק יוצא מהפה שלך.״ הוא ממלמל.

״זה לא מספיק. לא מספיק כדי לתאר לך רק כמה אני שונאת או-״ ואז הוא העיף את הצלחת לכיוון השני של המטבח. זה הבהיל אותי.

״תפסיקי להגיד את זה!״ הוא צעק עליי.

״אל תצעק עליי.״ לחשתי, מבוהלת.

גבריאל התקרב ותפס את הפנים שלי חזק. ״אני שונא אותך. אני פאקינג שונא אותך. תמותי. הייתי בוחר בהכול על פנייך.״ לא הבנתי מאיפה כל המילים הגיעו, אבל כל מילה כיווצה את הלב שלי כמו סמרטוט סחוט. זה כאב בטירוף. ״מה יש לך להגיד?״ קולו היה מעוצבן.

״א..״ לא היה לי. לא היה לי שום דבר להגיד, וכנראה שהייתי על סף בכי.

״זה בדיוק מה שאמרת לי, אלאדין. אבל את יודעת מה ההבדל? אני לא באמת שונא אותך, ולמען האמת, אני שונא את עצמי על מה שגרמתי לך, כי אם היית מתה הייתי הופך את העולם ואז בא אחרייך. הייתי בוחר בך לפני כל דבר אפשרי.״

למה הוא אומר את המילים האלה?

הלב שלי מאיץ וכמעט יוצא מחזהי.

״עכשיו תסיימי את האוכל כי אני מתחיל לגרד את הגוף רק מהמחשבה שאת לא אוכלת כדי להעניש אותי ואת נענשת במקומי. לעזאזל, אם את רוצה להעניש אותי, אז תכאיבי לי ותגידי כמה את שונאת אותי, אבל תאכלי כבר!״ הוא מטיח את ידו על השולחן ואני מתכווצת.

אני נושמת עמוק והשפה שלי רועדת. אני אוכלת את הצלחת שהוא לא העיף, הצלחת שלי. אני לא מסתכלת עליו וכנראה שאני נראית מצחיק מאוד כי אני מתאפקת לא לבכות.

אני מסיימת הכול. לגמרי הכול.

אני בוהה בצלחת הריקה. ״סיימתי,״ קולי נשבר.

״סיימת.״ הוא חוזר אחרי בקול שקט. אני קמה על רגליי והן רועדות. ״את בסדר?״ אני אפילו לא מסוגלת לדבר, אני מזיזה את היד שלו עם היד שלי, וגם היד שלי רועדת.

אני נושמת עמוק, מצליחה ללכת לחדר מבלי ליפול. כשאני סוגרת את הדלת אני מקבלת פיק בברכים ונופלת על הרצפה בהכי דרמטיות שאפשר כדי לשחרר את כל התסכול הזה שלא יכולתי לשחרר מול גבריאל.

לעזאזל.

לא אכפת לי אם הוא שומע.

גבריאל וויל
הבכי שלה קורע אותי לשניים. אני יושב לצד הדלת שלה, בוהה ברצפה ומנסה להזכיר לעצמי למה אני כועס על עצמי. מנסה להזכיר לעצמי כמה הרסתי אותה.

״אתה לא יודע לתקן, מפלצת. הרגת את טיילור.״ אני הרגתי את אחי הקטן. אמא של אנדרסון צדקה. לא ידעתי לתקן, וחשבתי שאצליח איתה.

שמישהו יסביר לי איך מתקנים?
איך כולם מצליחים?

הוא היה כל כך קטן... ואני לא התכוונתי לעשות את זה.

הדלת של החדר נפתחת והיא נבהלת כשהיא רואה אותי. ״היית פה כל הזמן?״ עיניה נפוחות ואדומות. היא סמוקה והשפתיים שלה נפוחות יותר.

פאקינג יפהפייה, גם כשהיא בוכה.

אני קם מהרצפה. ״לא התכוונתי להבהיל אותך. לאן את..?״ אני מגרד בסנטר שלי במבוכה.

אני לא רוצה לשחרר אותה, אבל אם אשאיר אותה איתי... אהרוס אותה. היא מכווצת את גבותייה בכעס ועוקפת אותי, הולכת לקומה התחתונה.

באותו הלילה אני לא מצליח לישון מרוב מחשבות, ולרגע אחד חשבתי להשתמש בכדורים שלקחתי כנער צעיר יותר, כדורי שינה שעזרו לסיוטים להירגע, אבל זו מתנה במצב כמו שלי.

אין סיכוי.
לא מגיע לי.
לא אחרי מה שעשיתי.