אלאדין

23

חלק 1
אלאדין רובין
מתוקי רץ על החול ונראה מאושר כל כך. אני מצחקקת, מורידה מעליי את השמלת חוף. ״אולי כדאי שאכנס עם-״ ואני מפסיקה לדבר כשאני רואה את המבט המורעב של גבריאל.

אני מעדיפה להתעלם ולרוץ למתוקי שנובח על כלב שגדול ממנו פי כמה. הבעלים שלו מחייך אליי חיוך קטן. ״כלב חמוד.״ הוא אומר על מתוקי.

״תודה,״ אני מחייכת ועוקפת אותו כשמותקי אצלי בידיים. ״מתוקי, נכנס ביחד?״ אני נכנסת איתו קצת לים ונראה שהוא אוהב את זה. הוא שוחה קצת יותר עמוק ואני אחריו.

ואז מגיע גל גדול ואני מצייצת. מתוקי נובח על הגל הגדול. אני נאחזת בו בחיבוק ונתקפת צמרמורת.

הגל הזה ימחוק אותו ובגדול.

״אלאדין!״ שאגה.

אני דוחפת את מתוקי לכיוון היבשה כי אני מאבדת את התחושה ברגליים. הגל פוגע בי ודוחף אותי מתחת למים. אני מנסה לעלות למעלה ולא מצליחה.

אלוהים. לא ככה.
לא ככה למות.

אני מנסה שוב, אבל אני מאבדת אוויר.

ואז האוויר באה במהירות. יד חזקה שמושכת אותי למעלה. אני משתעלת כמו מטורפת. ״איפה מתוקי?״ אני לוחשת כשעיניי עצומות. אני ממצמצת בעייפות. מתוקי ביבשה. אני יכולה לשמוע את הלב של גבריאל שפועם בטירוף. מהר. חזק. ״תודה,״ אני מניחה את הראש בשקע צווארו.

מי ידע שלטבוע-חלקית מעייף כל כך?

אני מתנשמת בכבדות, מנסה להסדיר נשימה.

״אל תתרחקי כל כך.״ קולו נשמע כועס. הוא מתרחק איתי לכיוון היבשה. מתוקי ממשיך לנבוח בהיסטריה. ״ואל תקריבי את עצמך בשביל הכלב. בחיים.״

״בסדר,״ אני ממלמלת, עוצמת את עיניי.

רגליי סביב מותניו וזה מרגיש נהדר. לא אכפת לי מכלום. גבריאל לוקח אותי לאיפה שהמקום שלנו. הוא מתיישב על המחצלת, מתחת לצל שאני עליו עדיין. מתוקי נובח. אני פוקחת את עיניי בעייפות, ״שלום לך,״

הוא מקשקש בזנב שלו. חמוד שלי. ״לך מפה, מעצבן,״ גבריאל מסנן, דוחף בעדינות את הכלב. מתוקי נותן לו ביס באצבע וגבריאל גונח בכעס.

אני מחייכת. ״זה הגיע לך.״

״את בצד של הכלב? אני הצלתי אותך.״ הוא ממלמל, תופס את הירך שלי.

אני מזיזה קצת את רגליי כי המגע שלו עושה לי צמרמורת והבגד ים שלי בלי קאפים ויכול להיות מאוד שהוא יראה שהפיטמות שלי עומדות.

״אז מה?״ אני מרחיקה את ידו, נעמדת על רגליי ובמהירות תופסת מקום לצידו. ״בוא מתוקי,״ אני נשכבת על הגב וטופחת על הבטן שלי. מתוקי מגיע ונשכב על הבטן שלי.

שיא המתיקות!

״קר לך?״ גבריאל מכחכח בגרונו ומושיט לי את המגבת.

״אני בסדר. תודה.״ אני מחבקת את מתוקי. ״מתוקי, קר לך?״ אני שואל אותו בשקט. הוא מלקק את אפי. ״כל כך מתוק!״ אני לוחשת לו באהבה.

״גם אני יכולתי להיות כל כך מתוק, אם היא הייתה מתייחסת אליי.״ הוא מדבר לעצמו.

אני מזיזה את ראשי באיטיות אליו, מחייכת. ״אתה לא.״

״רוצה לראות כמה אני יכול להיות מתוק?״ הוא מנמיך את קולו.

״לא. לא ממש.״

״מפחדת לגלות שאת טועה?״

״מפחדת לגלות שאני צודקת.״ אני טופחת על ראשו בקלילות. אני מביטה שוב על הים ורואה את הכלב הגדול ממקודם. ״זה כלב יפה,״

״אני לא אוהב.״ קולו מתקשח. ״לא אותו ולא את הבעלים שלו.״

״אתה מכיר אותו? הוא נחמד. הוא גם אמר למתוקי שהוא חמוד.״

״וגם לציצים המדהימים שלך,״ הוא ממלמל. אני מביטה בו בכעס. ״אל תסתכלי עליי ככה, ילדת השטיח. הוא פאקינג התחיל איתך, ואני מקנא בטירוף.״

רציתי לכעוס עליו אבל איך אפשר אחרי שהוא אמר לי שהוא מקנא?

״אני אכנס לים עם מתוקי. לא נלך לעמוקים.״ העברתי נושא.

״אין סיכוי. אני בא איתכם.״

משכתי בכתפיי כאילו לא אכפת לי. ״אם היית איתנו, מה היית עושה באותו הרגע?״

״זורק אותך כמו שזרקת את מתוקי.״

התקדמנו בנתיים לים, ונתתי לו דחיפה קלילה עם הכתף שלי, ״היית טובע בשבילי?״ חייכתי.

״פאק. כן גדול. הייתי מביא לך את הנשימה האחרונה שלי.״

הוא היה רציני. שיט.
לא...
זה מביך.

מתוקי קופץ למים בקלילות. אני נכנסת גם.

הייתי מביא לך את הנשימה האחרונה שלי.

״אה,״ אני נעשית נבוכה. ״מתוקי מתוק.״

הוא בוחן את פניי במבט חושד. ״חם לך?״ אני לא עונה לו ומחבקת את מתוקי. ״אלוהים, אלאדין,״ הוא נאנח. ״את מתחמקת ממני.״

״עדיין לא סלחתי לך.״

״עדיין לא פירושו שבעתיד תסלחי לי?״

אסלח לו? ״מה שווה שאסלח לך אם אני לא יכולה לשכוח מה קרה?״ שאלתי בקרירות.

במשך הזמן שלנו נראה שהוא רוצה כל הזמן להגיד משהו אבל לא אומר.

״בואי נחזור לחוף.״ הוא ממלמל ואני נבהלת מכמה שהוא קרוב אליי.