אלאדין

16

אלאדין רובין
דפיקה על דלת גורמת לי להפסיק להתרכז בטלוויזיה.

הדלת נפתחת וגבריאל עומד שם. הוא לובש את המכנס המחויט שלו מאתמול והוא לא לובש חולצה.

עיניו עייפות ונראה כאילו הוא לא פגש את המיטה במשך זמן ארוך מאוד.

אני נושכת את שפתיי בלחץ.

אני צריכה לכעוס עליו.
לא לרחם עליו.

זה לא מגיע לו שאהיה טובה אליו. בכלל לא.

ואז אני מוצאת את עצמי מזכירה לעצמי מה הוא עשה לי כדי לכעוס עליו;

1. הוא צפה בי. חדר לפרטיות שלי.
2. הוא לא נתן לי להסביר את עצמי. צרח עליי. חנק אותי.
3.הוא זרק אותי בבית מלון עם מזוודה של כסף כאילו הייתי סתם מישהי.
4. הוא הפר את כל ההבטחות שלו.

כן. מעולה.

אני מסתכלת עליו כמו שמסתכלים על האדם שאתה הכי אמור לשנוא בעולם, על האויב שלך.

גבריאל היה האויב הכי גדול ללב שלי.

״הכנתי לך לאכול,״ הוא ממלמל. קולו היה חלש וצרוד, כאילו היה מותש. ״אשאר עד שתסיימי לאכול ואז אלך.״

״אתה לא יכול לעשות את זה כל יום.״ סיננתי בכעס.

״למה לא? אני רוצה לדעת שאת אוכלת.״

״פשוט תצטרך לסמוך עליי,״ קולי נטף סרקזם.

הוא הניח על המיטה את המגש, לצידי, ואז נשכב מהצד השני אבל יותר רחוק ממני. ״תסיימי לאכול הכול, בבקשה.״ קולו היה חלש. הוא בהה בטלוויזיה וכבר ראיתי את עיניו מתגלגלות, ואז הוא פשוט נרדם ואני הזזתי את הצלחת כי הייתי מפוצצת.

אני עשיתי מקלחת קצרה ולבשתי משהו נוח לישון איתו. כשיצאתי מהמקלחת ראיתי את גבריאל יושב על הקצה של המיטה, מביט בי בעייפות; ״למה לא סיימת לאכול?״

״שבעתי.״

״גם בארוחת בוקר שבעת ככה. לא סיימת הכול.״

״אתה שם לי הרבה אוכל, גבריאל.״ ממלמלתי ביובש. ״ותעשה לי טובה, תצא לי מהחדר ואל תירדם כאן- תירדם בחדר שלך.״

הוא נעמד על רגליו. ״את רוצה לאכול משהו מסוים מחר בבוקר?״ הוא מגרד את הסנטר שלו ומביט בי במבט חושש.

״אני בדרך כלל לא אוכלת בבוקר.״ אני נכנסת מתחת לשמיכה. ״תכבה את האור כשאתה יוצא.״

״אכין לך כבר משהו,״ עיניו נעצמות ונפקחות. הוא מחוק מעייפות.

״לך לישון בחדר שלך.״ אני ממלמלת ברוגז.

״אני לא מצליח להירדם,״ הוא משפשף את המצח שלו. ״זה בסדר אם אשאר איתך עוד קצת?״

תגידי לא.
תגידי לא.
תגידי לא.

״לא.״

הוא מתקדם לדלת ויוצא.

מה עכשיו יקרה? הוא לא ישן שוב? לא, אין סיכוי שהוא לא ישן. וגם אם... זה יקרה.. זה לא ענייני. גבריאל לא אמור להיות ענייני.

הוא האוייב.

אני צריכה להזכיר את זה לעצמי.