פרק 3

133 10 1
                                    

לאחר כמה דקות המכונית נעצרה והנהג פתח לי את דלת המכונית.
"זה הבית?" שאלתי כשפי פתוח לרווחה.
"כן, תכנסי, מחכים לך." אמר לי, והתקדמתי בצעדים קטנים עקב ההלם הארוך.
צבטתי את ידי, "איה...אז זה לא חלום?"מלמלתי.
לא האמנתי שזה אמיתי. לא האמנתי שזה הבית החדש שלי.
עיניי ראו אחוזה כמו באגדות, מאיפה התקציב?!
חצר עצומה עם מלא פרחים שהוסיפו צבעים יפים והושתלו מסביב לבית עצי ברוש בצורה יפיפייה.
דלת הבית נפתחה לפתע וכלב יצא לכיווני.
הכלב קפץ עליי ונפלתי על הדשא הנעים כשליקק אותי, ליטפתי אותו בעדינות ונער שנראה בגילי יצא מדלת הבית.
"טאן." הנער צעק, הכלב רץ אליו ונעמדתי על רגלי.
הלכתי לעבר דלת הבית עם המזוודות, השקיות והתיק. הגעתי לדלת ונכנסתי. הורדתי את הנעליים בכניסה ונעלתי את נעלי הבית שהונחו שם.
התקדמתי בהליכה איטית מתפערת מיופיו של הבית מבפנים.
טלוויזיה בגודל עצום תלויה על הקיר ומונחת על שולחן צר וארוך. ליד הטלוויזיה היו מספר רמקולים ורדיו. ממולה ספה בצורת האות ר בצבע אפור ועלייה כריות קטנות בצבעי לבן וורוד פסטל.
בין הספה לטלוויזיה היה שולחן עגול ושקוף מזכוכית.
בצד השני של הסלון היה שולחן ארוך ורחב בצורת מלבן צבוע בלבן והוצמדו אליו מסביבו מספר גדול של כיסאות שקופים. כנראה שם נמצא שולחן האוכל.
שמעתי צחקוק קטן מאחורי והסתובבתי.
הנער שראיתי קודם עם הכלב חייך אליי והתקרבתי אליו.
"איך קוראים לך?" שאלתי את הנער.
"היי, קוראים לי קאנג ג'ון, תקראי לי ג'ון. אני הבן של השפית."
יש פה שפית? מה עוד יש פה שאני לא אתפער ממנו...
במה אבא שלי עובד שהוא מרויח כל כך הרבה כסף.
"אבל אני יכולה להתרגל לזה..." מלמלתי בשקט בחיוך ממזרי.
"קוראים לי ג'ני." חייכתי אליו והחזיר לי חיוך.
"את הבת של קים ג'ונהו?" שאל אותי.
אולי זה שמו של אבא שלי? אימי לא אמרה את שמו במכתב...אבל יש לנו את אותו שם משפחה...
הסתכלתי עליו וחיכיתי שיסביר לי מי זה האיש שהזכיר.
"אמרו שביתו של מר קים מגיעה מסין, את רוצה שאלווה אותך אליו?"
הנהנתי ועשה כדבריו.
מה אגיד שאראה אותו? האם הוא נחמד? האם הוא יקבל אותי? האם הוא יאהב אותי?
הפסקתי את מחשבותיי כשעיניי ראו את המדרגות הגדולות והלבנות הצמודות לקיר ובלי מעקה.
הוא סימן לי לעלות ועליתי מדרגה מדרגה באיטיות רבה מהפחד ליפול. החזקתי את הקיר חזק עם ידי הימנית.
מאז שהייתי ילדה קטנה פחדתי ממקומות גבוהים וכשהגדלתי הפחד גבהים נשאר אצלי.
האם זה הסוף שלי? מה אני אעשה? איך אגיע בשלום למעלה?
"כל כך הרבה מדרגות." יללתי בלחש.
הסתובבתי חזרה אליו ומחזיקה בידי הימנית חזק את הקיר.
הוא התאפק לא לצחוק וסימנתי לו שיבוא ויעלה איתי.
תפסתי עם שתי ידיי את זרועו הימנית בחוזקה ועליתי איתו ביחד.
יכולתי להרגיש את ידו השרירית והנעימה שמחזיקה אותי שלא אפול.
"תודה." הודיתי לו שהגענו למעלה והוא ירד למטה.
איך אפשר לעלות על המדרגות המפחידות האלה? תודה לאל, נראה לי אני בחיים לא אחזור לעלות עליהם, אבל רגע? איך אני ארד?! הגעתי למשרד שלו והרגשתי בהקלה.
עצרתי מול דלת גדולה ואפורה, היחידה שהייתה שם ודפקתי עליה.
"כן." השיב ונכנסתי.
פתחתי את הדלת, ואיש מבוגר ישב על הכיסא השחור ופניו בתוך המחשב.
יכולתי לראות רק את שערו החום והחלק הדומה לשלי.
"אני שנייה איתך." אמר לפתע וחיכיתי שיתפנה.
בינתיים בחנתי את משרדו הגדול.
היו כמה תמונות של ציורים מושקעים ויפיפיים על הקיר הלבן והנקי.
שני ארונות גדולים הוצמדו לקיר והיו מספר גדול של מגירות.
על הרצפה הונחה מיטה גדולה זוגית עם מזרון גדול, עליו היו מספר כריות ושמיכת פוך.
אל תגידו לי שאבי ישן במשרדו? הוא עובד עד כדי כך קשה?
"אבא?" קראתי לו. התרגשתי טיפה שקראתי לו ככה.
"ג'ני? זאת את?"
"כן." השבתי בחיוך.
"חשבתי שזאת אחת מהעוזרות שבבית...אני שמח שהגעת סוף סוף."
קם מהכיסא ודפיקות ליבי עלו במהירות ככל שהתקרב לעברי.
הוא חיבק אותי בחוזקה וכך גם אני.
דמעותי זלגו מעיניי משמחה וקצת עצב.
פניו הזכירו לי טיפה את טאהיונג, במיוחד בעיניים. לעומת זאת אני ירשתי את הצבע החום דבש מאימי. שמחתי שיש לי משהו שיזכיר לי את אימי.
שחרר מהחיבוק, "איך גדלת! את נראית מדהים!"
"תודה, גם אתה נראה לא רע..." קצת דמעות זלגו לי מעיניי ובאגודלו ניגב אותן.
"שמעתי על אמך, לא ידעתי שהיא הייתה חולה בסרטן, היא הייתה אישה נהדרת."
"כן, גם אני חושבת ככה." חייכתי וחייך אליי בחזרה.
"שמעתי שיש כאן שפית...אתה לא יודע לבשל?" שניתי נושא כי לא רציתי להמשיך לדבר עלייה.
"כן...שכרתי אותה בגלל שנורא התלהבתי מהאוכל שלה." צחקק וצחקתי גם כן.
"אהה, לגבי לימודיך, אני צריך לסדר עוד כמה דברים. אני חושב שכבר משבוע הבא, ביום שני, את תוכלי לעבור לבית הספר. את תלמדי איפה שאחיך למד, בבית ספר פרטי, שם תיכנסי לשנה השנייה."
"אוקיי, אני צריכה את חומרי הלימוד והציוד..." נזכרתי שאת כל הציוד שלקחתי לבית הספר נשארו בביתי הקודם.
"הכל מסודר, יש כמה חומרים בודדים שלא למדת בבית ספרך הקודם, לכן המורה תסדר לך מישהו שיעזור לך."
"הבנתי, אז בשני אני מתחילה?"
"כן."
"רק, איפה החדר שלי?"
"בואי, אני אלווה אותך לחדרך." הנהנתי ויצאנו מהמשרד.
"חכה." עצרתי אותו לפני שירד במדרגות.
הפעם הקודמת הייתה פחות מפחידה, אבל עכשיו כשאני מסתכלת מלמעלה אני מתחרטת על זה שעליתי.
"מה קרה?"
"אני יכולה להחזיק אותך שאני ארד, יש לי פחד גבהים מגיל קטן..." השפלתי את ראשי.
"בודאי!" חייך והחזקתי בו.
ירדנו יחד במדרגות ואני שמחה שהוא נשאר לצידי.
עברנו דרך הסלון המפואר למסדרון הארוך והרחב.
התבוננתי בתמונות הרבות שעל הקיר הלבן והנקי.
ראיתי ציורים של אחי ואבי. מעניין אם יש גם את אימי.
עברנו במספר קטן של דלתות ולבסוף נעצר כשהגיע לשני דלתות האחרונות במסדרון. דלת אחת מצד ימין ודלת שניה מצד שמאל.
"זה החדר של אחיך," הצביע על החדר מצד שמאל. "וזה החדר שלך." פתח את הדלת מצד ימין.
נכנסתי לחדר העצום וצבטתי פעם נוספת בזרועי באותו מקום כמו קודם.
"איה!" זה כאב כך כך, למה עשיתי לעצמי כל כך חזק?
"את בסדר?" היה אפשר לראות את דאגתו אליי בעיניו הקטנות והשחורות.
"כן, אני עדיין לא מאמינה שזה אמיתי." חייכתי.
"זה אמיתי, לא ראיתי את אימך כל כך הרבה שנים ובטח שלא אותך. אני זוכר את הלידה שלך, שהוציאו אותך מהבטן של אמא שלך." חייך אליי ואני אליו.
בחנתי את החדר העצום שגודלו הרבה יותר מהסלון הבית שהיה בסין.
על הקירות צוירו סמיילים מצחיקים בגדלים שונים שגרמו לי לצחקק.
באמצע החדר וצמודה לקיר הייתה מיטה זוגית גדולה עם מצעים סגולים. לידה שולחן כתיבה ארוך ורחב טיפה שעליו מחשב נייד לבן של אפל וכיסא גדול בצבע לבן שמשולב יפה עם סגול.
גודלה של הטלויזיה הייתה הזויה, מי רואה טלוויזיה בגודל כזה? יש הרבה דברים שאפשר לבזבז עליהם במקום על הטלוויזיה הזאת.
הספה הלבנה והגדולה הייתה קרובה למיטה ועליה שלוש כריות סגולות כפסטל שהונחו עליה.
היה דלת נוספת ושפתחתי אותה נכנסתי לשירותים.
"החדר שהיה לי בסין יותר קטן מהשירותים האלה." מלמלתי בלחש.
"מה?" לא שמע את דבריי.
"כלום..."
מעל הכיור הוצמד ארון לקיר עם מספר קטן של מגירות, בתוכם ראיתי סוגים שונים של קרמים ומברשת שיניים בתוך כוס הונח ליד הכיור עם משחה גם כן.
"החדר הזה היה שייך למישהו?" שאלתי.
הוא היה כל כך מסודר, נקי ולמה שהחדר הזה ישאר ככה אם מישהו לא ישן פה.
"כן, הוא היה שייך לאמא שלך ולי. אני חושב שאמא שלך תשמח שתקבלי את החדר הזה."
הסתובבתי טיפה בחדר ושמחתי טיפה שיש משהו שמקרב אותי טיפה לאימי.
"אני אראה לך את מדי בית הספר." ליווה אותי לארון שהיה בצד שמאל לדלת החדר.
הביא לי את הקולב עם המדים והנחתי אותם על המיטה.
החולצה הייתה לבנה, מכופתרת וארוכת שרוולים. החצאית קצרה בצבע כחול והג'קט הכחול גם כן עם סמל של הבית הספר בצד שמאל למעלה.
הניח את המדים על הכיסא ויצא לאחר מכן מהחדר לאחר שתחבקנו פעם נוספת.

ג'ון נכנס לחדרי עם כל דבריי שהשארתי בסלון.
"וואי, סליחה על זה, שכחתי שהשארתי את כל הדברים בסלון." קדתי טיפה מנימוס.
אבי יצא מחדרי וכך עשה גם ג'ון. הם נתנו לי זמן להתארגן ולסדר את דבריי.
פרקתי את המזוודות והתחלתי לסדר את הבגדים בארון.
קיפלתי מחדש כל בגד והכנסתי אותן לארון.
היה כמה בגדים בארון שבטח היו של אימי ושמתי את הבגדים שלי לידם.
הוצאתי את האלבום תמונות שלי ושמתי אותו במגירה של השולחן כתיבה.
הנעליים השארתי במזוודה שאחר כך אשים אותם בכניסה של הדלת.
נשכבתי על המיטה גמורה מעייפות והסתכלתי מחוץ לחלון הגדול שכבר התחיל להחשיך.
נכנסתי לאמבטיה אחרי שהורדתי את הבגדים.
שטפתי את כל גופי ולאחר מספר דקות אחדות סיימתי.
עטפתי את גופי עם המגבת הורודה ונכנסתי לתוך החדר.
הוצאתי מהשקית את הפיג'מה שקניתי מהשדה תעופה ולבשתי אותה.
שסיימתי להתלבש שמתי על פניי קרם לחות ונשכבתי על המיטה.
המיטה הייתה כל כך נעימה ורכה. כיסיתי את עצמי עם השמיכת פוך ונרדמתי לשינה עמוקה.

החיים שאחרי 2 🔮Where stories live. Discover now