החיים שאחרי 2 🔮

פרק 2

הכנסתי למזוודות את הבגדים שלי, האיפור, התמונות ואלבומים בודדים שהצלחתי להכניס.
הכנסתי את כל מה שאני צריכה לטיסה לתוך תיקי הקטן וירדתי למטה עם המזוודות.
"יש מצב לסיכוי להתקלח?" שאלתי בחיוך.
לא יכולתי להישאר ככה עם הבגדים של השבעה ואותו הריח, אך גם לא היה לי נעים ממנו.
"בוודאי, אני אשב על הספה בינתיים, זה בסדר מבחינתך?" חייך אליי בחזרה.
"כן."
הוא ישב על הספה ועליתי למעלה.
נכנסתי לתוך המקלחת, הורדתי את הבגדים וקיפלתי אותם לתוך הסלסלה.
שטפתי את גופי והורדתי את כל הזועמה והריח המסריח שנדף מגופי.
חפפתי את שיערי החום בהיר שהגיע עד אמצע גבי.

לאחר שסיימתי יצאתי מהמקלחת לחדרי במגבת הלבנה.
פתחתי את דלת הארון וחיפשתי מה ללבוש בין הבגדים שהשארתי כי לא היה מקום במזוודות.
האם אלבש משהו חגיגי? אני לא רוצה להראות מכוערת ליד משפחתי שעוד לא פגשתי. אני לא רוצה לעשות רושם ראשוני גרוע.
לאחר התלבטויות קשות נכנסתי לחדרה של אימי על מנת לחפש את שמלתי הכחולה שקנתה לי לפני כמה שבועות ושמרה בארונה.
לאחר כמה חיפושים לבסוף מצאתי את השמלה ולבשתי על גופי.
השמלה הוצמדה בחלק העליון ומשם המשיכה בהדרגתיות להתפרש עד לברכיי.
לקחתי חלק קטן מהשיער מצד ימין שלי שהפריע לי לראות והזזתי אותו לאחור עם הקליפס הקטן שהונח על השידה.
לקחתי קצת מהאיפור של אימי כי את שלי ארזתי ואיפרתי את עצמי טיפה.
ירדתי למטה, נקייה ומסודרת.
פיטר הסתובב אליי וידיו כיסו את שפתיו הדקות.
צחקקתי מתגובתו וכשהוריד את ידיו, חייך אליי. נעלתי את נעלי העקב השחורות מכניסת הבית ויצאתי.
נעלתי את הדלת וכשיצא נכנסתי לאוטו שהצביע עליו.
האוטו היה קטן וצבעו הלבן בלט בחשיכה.
הלכתי למושב הקדמי והתיישבתי.
פיטר הניע את המנוע והתחיל לנסוע.
"את מתרגשת?" שאל לפתע והפסיק את השתיקה שהמשיכה כמה דקות מאז שיצאנו.
"כן, קצת" חייכתי טיפה.
האמת שאני לא יודעת איך הם נראים אפילו, אך אימי החמיאה הרבה לאבי.
למדתי קוריאנית די הרבה זמן עם אימי בבית.
נזכרתי במספר פעמים שדיברנו ליד אנשים וכולם חשבו שאנחנו הגענו לנופש פה מקוריאה.
"הגענו." אמר.
פתחתי את דלת המכונית ויצאתי ממנה.
"ביי, טיסה נעימה." אמר והביא לי את הדפים עם הפרטים על הטיסה.
"תודה." הודיתי לו.
שמתי את התיק על גבי והוצאתי את המזוודות מתא המטען.

נכנסתי למתחם דרך הדלת השקופה והמסתובבת.
הייתי אבודה, לא היה לי מושג לאן הייתי אמורה ללכת.
ראיתי מאבטח לידי וסימנתי ועזרה.
"אתה יודע לאיזה עמדה אני צריכה ללכת? אני קצת אבודה פה." הראתי לו את הדפים עם הפרטים של טיסה שפיטר הביא לי.
"עמדה מספר שלוש." הצביע עליה.
"תודה רבה!" הורדתי מעט את ראשי מתוך כבוד, וכך עשה גם הוא.
הלכתי לעבר עמדה שלוש ודיברתי עם הפקידה שישבה בדלפק.
הבאתי לה את הדרכון ותעודת הזהות שלי ששמתי בתיקי וחיכיתי שתשלח אותי לעמדה הבאה שאצטרך לעבור לפני המטוס.
"טיסה נעימה." אמרה אחרי ששלחה את המזוודה שלי לתא המטען של המטוס.
"תודה."
הלכתי למקום אליו היא הצביעה, ועמדתי בתור.
אחרי בדיקת תיקי וגופי הגעתי לדיוטי פרי.
התיישבתי בכיסא הצמוד לשולחן וקניתי לי שתיה וסנדוויץ'.
אחרי שסיימתי הסתובבתי טיפה, אף פעם לא טסתי, ומעולם לא הייתי בשדה תעופה.
אחרי ההסתובבות הרבה בכל חנות בדיוטי פרי הלכתי לעבר המטוס. כל כך יפה פה.
הגעתי למטוס אחרי שבזבזתי את רוב כספי. מה אני אעשה? לא יכולתי להתנגד למיני מאוס...זאת הייתה פיג'מה קצרה כמו שאני אוהבת, ובטח שלא יכולתי להתנגד לשוקולדים הטעימים שהיה בחנות הממתקים, זה החולשה שלי, אני לא יכולה בלי השוקולד הזה. אני זוכרת שאכלתי את השוקולד הזה הרבה בבית, אימי קנתה לי אותו הרבה כי שהייתה בעבודה שלה כעיתונאית לפני שחלתה, יכלה להשיג את סוג השוקולד הזה בחינם.
נכנסתי למטוס והתיישבתי בכיסא שהיה כתוב לי בכרטיס.
"סליחה? פה זה כיסאות חמש ושש?" שאל אותי בן אדם מבוגר.
"כן" זזתי למושב ליד החלון ושני מבוגרים התיישבו לידי.
חגרתי חגורה והמטוס התחיל להמריא.
החזקתי חזק בכיסא, כי פחדתי טיפה.
המטוס התיישר אחרי כמה דקות ונשמתי עמוק.
הסתכלתי על העננים הקטנים והגדולים מהחלון ומבלי ששמתי לב עצמתי את עיניי ונרדמתי.
"הגענו..." שמעתי קול מבוגר והעיר אותי משנתי.
פקחתי את עיניי, ראיתי את האדם שהתיישב לידי ויצאתי מהמטוס כמו כולם.
ירדתי במדרגות עם המזוודה הקטנה שעליתי איתה על המטוס, את תיקי והשקית.
ראיתי את האנשים שהיו איתי על המטוס נכנסו לדלת השנייה וכך עשיתי.
עברתי את הבדיקות וחיכיתי בעמדה של קבלת המזוודות.
הגיעה המזוודה שלי ולקחתי אותה אליי.
התקדמתי לעבר היציאה, וכשיצאתי שמתי את הג'קט עליי.
חיפשתי שלט שרשום את השם שלי, וכשמצאתי התקדמתי אליו כשליבי פועם בחוזקה רבה. לא ראיתי את הבן אדם שהחזיק את השלט כי הסתירו אותו, אבל כשהתקדמתי יותר ויותר ראיתי פרטים יותר ברורים בבן אדם.
הגעתי לשלט מאחוריו, ונתתי מכה קלה על גבו.
הוא הסתובב בבהלה ולקח אותי מהר לצד.
"את ג'ני?" שאל בלחש.
"כן." אמרתי בקול גבוהה.
"אל תרימי את הקול..." לחש פעם נוספת. ״אני רק צריך שתוכיחי לי.״
"טסתי הרגע מסין עד לקוריאה, אתה מוכן לקחת אותי הביתה עכשיו?" הרמתי את קולי טיפה, לא ידעתי מיהו...אבי לא היה אמור לקחת אותי הביתה?
הצלחתי לראות את עיניו השחורות, אך שאר פניו היו מכוסות במסכה.
"טוב, אני מאמין לך, בואי נצא מפה." אמר כשם לב שכמה אנשים בוהים בנו.
הוא סימן לי לבוא אחריו וכך עשיתי.
הכל קרה כל כך מהר ולא הספקתי להשחיל מילה.
לא הספקתי לשאול את שמו וכבר נכנסנו לאוטו.
בנוסף למסכה הוא לבש בגדים שחורים וחבש כובע שהסתיר את שיערו, אך היה אפשר לראות מספר שיערות בלונדיניות.
"אתה מוכן להוריד את הדברים מעליך?" שאלתי.
"אהה, נכון." הוריד את הכובע ואחר כך את המסכה.
שיערו הבלונדיני הקצר נראה לעין והתפעלתי מיופיו.
"היי ג'ני, זה אני...טאהיונג."
טאהיונג? אחי טאהיונג? האם הוא ידע עליי עד עכשיו? האם הוא זוכר את אימנו? אוף! יש לי עוד כל כך הרבה שאלות שאין לי מענה עליהם עדיין.
היה שתיקה קצרה והתפרצתי לפתע על מנת להקל על האווירה.
"וואו, אח שלי חתיך."
"בזה את צודקת." צחקק. "ואני מבין שאת יודעת קוריאנית..." הוסיף.
הנהנתי וצחקנו ביחד.
"קחי, קניתי לך פלאפון חדש והוספתי את המספר שלי." לקחתי את הפלאפון מידו.
נשמע צלצול פלאפון לפתע והוא ענה לשיחה.
"עכשיו? טוב, אני בא..." ניתק ונתן כתובת אחרת לנהג.
"מה קרה?" שאלתי בדאגה.
"אני צריך לרדת בסוכנות."
"אהה, למה?"
"אני זמר בלהקה, אנחנו שבעה ממברים. בשדה תעופה חשבתי שמעריצה זיהתה אותי בגלל זה רציתי שתוכיחי לי שזאת את. לא רציתי שיזהו אותי שם."
"אהה..."
פניו של טאהיונג הזכירו לי את פניה של אימנו וזה גרם לי טיפה לצער כי הגעגוע לאימי התגבר.
הנהג עצר את המכונית ופתח לטאהיונג את הדלת.
"אני אוכל לבוא איתך לסוכנות?" שאלתי בהתלהבות.
"אממ..."
"קצת זמן איכות עם אחותך הקטנה שלא ראית הרבה זמן..." התחננתי.
"טוב, אני אקח אותך, שכנעת אותי."
"יש...אז ספר לי, איך קוראים ללהקה שלך?"
"את תראי שנגיע לשם."
הנהג עצר את המכונית וירדנו.
הגענו לבניין גבוה ויפיפה. הגענו לדלת הבניין וטאהיונג הקיש את הסיסמא.
הוא פתח את הדלת ונכנסנו.
הלובי היה עצום ומקושט יפה. כמה אנשים שקראו עיתון התיישבו על הספה בצבע סגול בהיר עדין ולידם שולחן נמוך העשוי מזכוכית שקופה. העציצים הרבים הוסיפו צבע ויופי למקום.

המעליות היו בסוף הלובי ולידם היה דלפק עם שתי נשים שדיברו עם מספר אנשים שעמדו בתור.
המעלית הגיעה ונכנסנו אליה.
טאהיונג לחץ על הקומה השלישית והמעלית נסגרה.
המעלית נפתחה ויצאנו ממנה.
הלכנו במסדרון הארוך ובכל מרחב של שני מטר בערך הייתה דלת.
לאחר דקה של הליכה קצרה פגשנו מישהי שעמדה באמצע המסדרון, מתעסקת בטלפון שלה ומקלידה במהירות. היא הייתה לבושה בחליפה שחורה, שערה אסוף בגולגול גבוה והדוק שהיה נראה שלא יתפרק גם בזמן של רעידת אדמה.
"תכירי, זאת אחותי ג'ני." הציג אותי בפניה.
"היי, אני רין, מנהלת הלהקה." מבטה בחן אותי בחיוך שנוגד את החיצוניות שלה.
"אהה, איך אח שלי? את יכולה להגיד לי כל דבר." אמרתי בחיוך.
"חחח...טאהיונג, אף פעם לא אמרת לי שיש לך אחות מצחיקה."
"כן...מאוד מצחיקה..." הסתכל עליי עם חיוך מזויף.
"אז רין, את התקשרת אל אחי ואמרת לו לבוא?"
"כן, זה בנוגע למסיבת העיתונאים היום, אנחנו צריכים להגיע לשם שעתיים לפני שהיינו אמורים, ולכן אתה צריך להתארגן."
"טוב, הנהג יודע איפה הבית שלנו, הוא יוריד אותך שם, ניפגש אחרי המסיבת העיתונאים. מצטער, לא תוכלי לראות את חברי הלהקה." הסתכל עליי והנהנתי.
"עברתם דירה? אתם לא זוכרים את הכתובת?" שאלה רין.
"לא, נשארנו באותו בית...פשוט היא שהתה בסין עד היום בבוקר. לקחתי אותה לפני מספר דקות מהשדה תעופה."
"אהה..."
"אז נתראה הערב?" עצרתי את השתיקה.
"כן" חייך. נפרדתי מהם ויצאתי מהסוכנות.
נכנסתי למכונית והנהג לקח אותי הביתה.