ישבתי על הספה האפורה והרכה.
הסתכלתי על אימי החולה ששוכבת במיטה.
"הכל יהיה בסדר חמודה שלי, אני יודעת שלא נשאר לי הרבה זמן ויש מספר דברים שאני רוצה לספר לך..."
דמעותיי נפלו על לחיי, "אני אוהבת אותך, אמא!" רציתי להגיד לה את שלושת המילים האלו לפני שיהיה מאוחר יותר.
"גם אני אותך." השיבה בחיוך וראיתי את הדמעות שזלגו מעינייה.
ניגבתי עם אגודלי את דמעותייה ולפתע הדלת נפתחה.
"שלום, אני צריך לדבר איתך על כמה דברים." הרופא נכנס ופנה אל אימי.
"זה בסדר, אתה יכול לדבר ליד הבת שלי."
מה זה יכול להיות? האם זמנה של אימי תם? לא! אני לא רוצה לחשוב על זה אפילו אם זה יקרה.
"יש סיכוי לזמן מוארך כשלושה וחצי חודשים." הסתכל עלינו בחיוך ולאחר מספר שניות אחדות השפיל את מבטו. "את תצטרכי לעבור ניתוח, אבל יש סיכוי שהניתוח לא יצליח." הוסיף.
הסתכלתי על אימי שכל פניי רטובות מהבכי וחיכיתי להחלטתה.
"אני אעשה את הניתוח." הסתכלה על הרופא ולאחר מכן עליי.
הרופא הנהן ויצא.
"אבל מה יקרה אם הוא לא יצליח? אני לא רוצה לחשוב על זה אפילו." קמתי מהכיסא וחיבקתי אותה.
דמעותיי זלגו והרטיבו את חולצתה שהביאו לה מבית החולים.
"אני אשרוד את זה, את יודעת עד כמה אני חזקה." חייכה אליי.
היא הביאה לי מכתב לבן וקטן לידי הימנית.
"מה זה?" הסתכלתי עליה בדאגה רבה.
"למקרה ואני לא..." ידעתי מה היא באה להגיד ועצרתי את מילותיה.
"אל תגידי את זה! אני לא רוצה לשמוע!" שמתי את ידיי על אוזניי על מנת לא לשמוע אותה אומרת זאת.
הורדתי את ידיי והיא הסתכלה עליי בחיוך, "אני אשרוד ואני אהיה איתך לעוד הרבה זמן." חייכה אליי וחייכתי אליה.
עינייה של אימי נסגרו לאט לאט ולבסוף נרדמה.
עיניי רצו להיסגר, אך לא אפשרתי להם. רציתי לשמור ולהשגיח על אימי יותר, לפחות עד שישלחו אותה לניתוח. התאבקתי עם עיניי ולבסוף הן ניצחו אותי ונרדמתי.
"הניתוח יהיה בעוד שעה, אני צריך לקחת אותך להתארגן לניתוח." שמעתי קול של אדם מבוגר.
פקחתי את עיניי והסתכלתי על האדם המבוגר שדיבר קודם לכן אמר לאחיות לעזור לו להזיז את המיטה כדי לקחת את אימי לחדר אחר.
התרוממתי משכיבה על הספה לישיבה.
"רגע!" עצרתי אותם והתקרבתי לאימי.
הסתכלתי עלייה בחיוך, "נתראה אחרי הניתוח, אני אוהבת אותך!" נשקתי על הלחי הקטנה שלה וזזתי ממנה כדי שיוכלו לקחת אותה.
"אני אוהבת אותך יותר." השיבה לי וצחקקתי.
הם יצאו מהחדר וחזרתי להתיישב בספה.
שמתי את המכתב שאימי נתנה לי על השולחן בצד.
לא! אני לא אצטרך לקרוא את המכתב שהשאירה לי, אמא שלי תשרוד את הניתוח ותהייה איתי לעוד הרבה זמן. שלושה וחצי חודשים זה לא מעט, אך גם לא הרבה.
עיניי האדימו מחוסר השינה, והחלטתי להירדם ולשים שעון מעורר לעוד שעה שהניתוח יתחיל.
"ג'ני? ג'ני?" שמעתי קול עדין והתעוררתי ממנו.
"כן?" הסתכלה עליי בדאגה רבה ועמדה לבכות.
"אני מצטערת..." אספה את שיערה הארוך והשחור הקהה לקוקו גבוה.
"לגבי מה? מה קרה לאמא שלי? היא נכנסה כבר לניתוח?"
אני לא מבינה מה קורה פה! השעון לא העיר אותי? הניתוח כבר התקיים? היא לא שרדה? אני רוצה תשובות!
"את ישנת הרבה זמן, נרדמת לשמונה שעות. הניתוח כבר הסתיים, היא לא הצליחה לשרוד אותו...ניסינו כמה שיכולנו." קולה רעד.
מה?! איך זה יכול להיות? אני לא מאמינה לה, היא אמרה שהיא תשרוד, היא אמרה לי!
דמעותיי זלגו מעיניי ולא הפסיקו.
מה אני אעשה עכשיו?!
האישה הסתכלה עליי וליטפה את כתפי.
"אני מצטערת." ניסתה לנחם אותי.
קמתי מהספא ונפלתי על הרצפה בבכי רב.
"אימי עשתה משהו? כי אם כן תגיד לי, במה היא חטאה שמגיעה לה למות???" הסתכלתי למעלה לתקרה.
הראש התחיל לכאוב לי והתחלתי להזיע.
האישה לא ידעה מה לעשות או מה להגיד לי, לכן היא נשארה לעמוד בלי לזוז.
סחרחורת הציפה אותי ונפלתי עם ראשי לקרקע.
YOU ARE READING
החיים שאחרי 2 🔮
Romanceשיר ממשיכה בחייה, בעליות ובמורדות. אבל היא רק גודלת, מתבגרת ומתפתחת להיות מישהי יותר טובה וחזקה נפשית. בעונה הזאת נדבר על ג׳ני, ילדה עדינה, אך כשדורכים עליה היא לא שותקת! קל לפגוע בה, היא לוקחת את רוב הדברים ללב ולפעמים מאשימה את עצמה במקרים. ג׳ני...
