City of crime

Part 14

פרק 14:
נ.מ תומאס:
מכוניתי טסה על הכביש, רעש המנוע עינג את אוזניי והוסיף להרגשת שליטה שתמיד הייתה בי.
רמזורים אדומים ושלטים לא עצרו אותי ולא היה אכפת לי לגרום לתאונות בעיר הקטנה הזאת. כולם הכירו את מכוניתי השחורה שיכלה להיבלע בלילה החסר כוכבים הזה, לא היה בן אדם מספיק אמיץ כדי לגרום לי לעצור, אלא אם כן יש לו משאלת מוות.
החניתי קרוב לסמטה הנידחת, עצביי בערו כמו בכל פעם שאני שומע על מישהו שחושב שהוא מספיק אמיץ כדי לעבור על אחד מהחמישה חוקים המאוד פשוטים שיש לי בעיר הזאת.
התקדמתי לכיוון הסמטה, טי שירט שחורה ומכנס שחור הונחו על גופי בהתאמה מוחלטת, הלילה אומנם היה אפל אבל האוויר היה לח וחם. האבקות וזעקות נשמעו מתוך הסמטה ככל שהתקרבתי וגרמו לעצביי לעלות עוד יותר.
״מה יש לנו כאן?״ אמרתי באדישות מוחלטת, התנהגתי בחוסר ידע למרות שידעתי את פרטיו של אותו איש בעל פה, הייתי פרפקציוניסט שלמד הכל על קורבנותיו חמש דקות לפני שהרג אותם.
האיש רעד כאשר ראה אותי מתקרב, אנשיי שהיו סביבו התרחקו, כולנו ידענו שעכשיו הוא לא יעז לעשות כלום חוץ מלהתחנן על חייו.
אף פעם לא הייתי מגיע אלא אם כן זה היה להרוג, אני היחיד שהיה הורג.
הסתכלתי עליו, פניו התמלאו בפחד, עיניו התמלאו דמעות שלא נתן להם לרדת, תחושת עונג עברה בגופי, אין משהו שאהבתי יותר מלראות אותם כנועים לפניי.
גיחוך נפלט מפי כשדמעה אחת ויחידה ירדה עד לשפתיו, תפסתי בגרונו והצמדתי אותו בחבטה לקיר, לא הייתי צריך לבדוק כדי לדעת שראשו נפתח.
״אתה מחשיב את עצמך בן אדם אמיץ?״ שאלתי ברוגע מפחיד למדיי, רק פסיכופת כמוני יכול להיות רגוע לפני שהוא הורג מישהו.
הוא לא ענה, וזה עיצבן אותי יותר, אגרופי הוטח בפניו בחוזקה, ״שאלתי משהו״ צעקתי לכיוונו, מיד לאחר מכן אגרופי הוטח מהצד השני.
״לא אדוני״ הוא ענה בבכי, ידעתי שאם הוא לא היה מת היום, מחר פניו היו נפוחות, אבל הוא לא יגיע למחר.
גיכחתי עקב תשובתו, ״אז מאיפה האומץ שלך לעבור על החוקים שלי?״ שאלתי ברוגע, שינוי המצב רוח שלי היה משהו שידוע לסובבים אותי אבל תמיד הפחיד את הקורבנות שלי.
״אני מצטער״ הוא אמר בהתחננות, שוב לא עונה על שאלתי.
הוא שיעמם אותי וידעתי איך זה ייגמר, אף פעם לא אהבתי לגמור את זה מהר, ולכן זה לא הפתיע אף אחד מעובדיי שהאגרופים שלי והבעיטות שלי הוטחו בו ללא הפסקה, רציתי שכל טיפת אוויר אחרונה שלו הוא יסבול, ידעתי שמחר זה יהיה בחדשות המקומיות כאן, שכל כתבה שלהם מאושרת דרכי, רציתי שיעבור לחדשות, רציתי שכולם ידעו לפחד ממני, שאף אחד לא יעז יותר לעבור על החוקים שלי.
הוא כבר מת, אבל עצביי עדיין בערו ולכן לא הפסקתי עד שידיים חזקות כמעט כמו שלי נכרכו מאחורי ומשכו אותי מגופתו של האיש.
כריס זרק אותי למכוניתי מהצד שליד הנהג ונכנס לצד של הנהג נוסע במהירות שבה נסעתי לכאן לכיוון ביתי.
כשהגענו הוא תפס אותי מחולצתי וזרק אותי בכיסא משרדי, אנשיי היו רגילים לכך ולכן לא עצרו אותו, כריס היחיד שהיה מספיק אמיץ כדי להתנהג איתי ככה.
״תפסיק לאבד שפיות ברמות כאלה״ הוא צעק עליי, פרקי אצבעותיי דיממו אך זה לא הפריע לי, זרקתי לעברו מבט אפל במטרה לגרום לו לסתום את הפה, עצביי עוד לא נרגעו.
הוא לא הפסיק, עדיין מראה כמה הוא האמיץ היחיד שידבר אליי ויתנהג איתי איך שבא לו.
״אתה צריך טיפול לשליטה בכעסים תומאס, תתאפס על עצמך הוא כבר היה מת, אתה לא היית כזה, מה נהיה ממך בשנים האחרונות״ הוא המשיך לצעוק לעברי, ידעתי כמה הוא כועס, הכעס שלו היה מעורבב באכזבה שלא עירבתי אותו הפעם כמו בפעמים הקודמות, אך לא עירבתי אותו בדיוק מהסיבות האלה.
״אל תתערב לי בעניינים כריס, העיר שלי, הניהול שלי״ הרמתי את קולי לעברו, לא היה לי זין להטפות מוסר עכשיו.
״לפעמים אתה כל כך כוסית ולפעמים אתה כל כך לא שזה מפחיד הפיצול אישיות הזה, תטפל בידיים שלך לבד הפעם״ הוא פנה לכיווני, ידעתי שנפגע, היחיד שיכל להתערב לי בעניינים זה כריס, עצביי שנשארו יצאו עליו, אבל טיפת חרטה לא הורגשה בתוכי.
-
אחד הפרקים האהובים עליי.
מכירים את הצד האפל של תומאס, קצת משוגע, קצת אכזרי, טוב אולי קצת הרבה.
אשמח שתגידו לי את דעתכם על הפרק הזה.
באהבה והערכה,
הדר❤️