הייתה לי הרגשה רעה. בנוגע לכל היום.
למרות השיעורים עברו די חלק, ורק שני נערים פנו אלי בקללות.
העבודה שהגשתי קיבלה ציון עובר וצלחתי שני מבחנים. יש לי בגרות נוספת בשבוע הבא. אני חייב לעבור אותה.
נאנחתי בהקלה כשהצלצול שאג ברעש, מודיע על סיום יום הלימודים. תלמידים ברחו מהכיתות במהירות. אספתי את חפציי ויצאתי מהכיתה, מחפש את רוי. הרכב אצל אימא, אז החלטנו שנצא לאכול איפשהו. עם הרכב שלו.
"הנה אתה, מתוק." שמעתי את קולו של רוי. הוא אחז בידי וגרר אותי לצד, נושק לשפתיי בעדינות.
הוא חייך כנגד שפתיי ומשך אותי אליו, ידיו על אגני.
"שנלך?" לחשתי. הוא הנהן ושחרר את אחיזתו בי. יצאנו לחניה, כשהוא אוחז בידי.
כמעט נכנסנו לרכב, כששמעתי מישהו קורא בשמי. "לואי טומלינסון! אתה לואי, נכון?"
הבטתי אליו. זה הוא. הנער המתולתל ההוא.
הוא נראה עייף, כאילו צעד במשך שעות.
ואולי הוא באמת עשה את זה.
"כן." עניתי בחשש. "מי אתה?"
"אין לנו זמן לזה! אני קמרון, כבר ראית אותי. עכשיו בוא!" הוא אחז בידי.
השתחררתי ממגעו. "מה?"
"אתה כל כך קשה הבנה? בוא לפני שתתחרט על כך כל החיים שלך. הארי... הוא מחכה!"
הארי?
הילד הזה הוא חבר של הארי?
זה אומר שיכולתי למצוא אותו?
הארי היה בטיפול עם הילד הזה?
הבטתי אל רוי. "אני מצטער, אני מצטער כל כך." אמרתי בלחץ ופניתי ללכת עם הנער העייף שמולי.
"חכה!" רוי קרא. תהיתי אם הוא מתכוון לעצור אותי. "קח. אתה תגיע לשם מהר יותר עם רכב." הוא זרק אלי את המפתחות שלו. "מ-מה?" הוא נותן לי ללכת? עם הרכב שלו?
"אני אוהב אותך, לו. מאוד. אבל אתה לא אוהב אותי."
"בוא כבר." קמרון אמר.
נכנסנו לרכב והתחלתי בנסיעה. ראיתי את רוי במראת הרכב. הוא הביט בנו נוסעים בשקט.
"לשם." קמרון שיגר הוראות. "ימינה."
"עכשיו שוב ימינה. ואז לשמאל."
"איך אתה מכיר אותי?" שאלתי. "הארי לא הפסיק לדבר עליך." הוא אמר, "וגם, ראיתי אותך, אז כשפרצת למקום. זה היה די מגניב."
"מה קורה שם עכשיו? א-איך אני אוכל לחלץ משם את הארי?" שאלתי. הדמעות עלו לעיניי וטשטשו את שדה הראיה שלי.
"יש היום טקס סיום." הוא אמר. "והארי עומד לסיים. ההורים שלו שם. ואני די בטוח שזה אומר שאין לכם שום הזדמנות אחרת."
ניגבתי את הדמעות. הארי זקוק לי. זה בהחלט לא הזמן להתבכיין.
פאק.
סירנה של משטרה.
השוטר ניגש לחלון שלי ודרש שאפתח אותו.
"כן?"
"אדוני, אתה מודע לכך שנסעת על 190 קמ"ש בכביש של 80 קמ"ש?"
שיט.
"אני מצטער, לא שמתי לב לשלט ואני די ממהר."
"תראה לי בבקשה רשיונות."
פ-פאק.
הרשיון בבית. הבטתי אל קמרון. וראיתי בדיוק מה עובר במוחו.
"כמובן," אמרתי והתעסקתי בתא הכפפות. השוטר הסיט ממני את מבטו ומיד סחטתי את דוושת הגז.
אני הולך להסתבך כל כך. אימא תהרוג אותי.
ראיתי במראה האחורית את השוטר נכנס לרכב ומתחיל בנסיעה.
זה מרדף.
אני בפאקינג מרדף!
פניתי פנייה חדה לפי הוראותיו של קמרון.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
היייי, אני ממש מוזרה היום, אל תשפטו אותי!
תהנו, רין♡