Green Flower, Blue Flower ~Larry~

Chapter 56 - הארי

טריגר- התאבדות.

~~~~~~~~~~~~~~

ישבנו כולנו כשהתלמיד החדש הציג את עצמו. "אני ניקולאס, ניק." הוא אמר וירד מהבמה.
הבטתי בקמרון שישב לצידי. העיניים שלו דמעו, והוא ניסה להסתיר זאת. הוא רצה שזה יהיה אלכס. הוא חיכה לאלכס. כל-כך הרבה זמן. "אני מצטער." לחשתי והנחתי את ידי על כתפו. "על מה? אתה לא אשם." הוא ניסה לחייך ללא הצלחה.
רציתי לחבק כמו, כמו שחיבק אותי כנזקקתי לו. אבל פחדתי לזוז תחת מבטם של שני הרבנים.
"מצויין, אנחנו שמחים לראות אותך, ניקולאס. עכשיו שב." אמר הרב שאר יישוב.
הרב זכריה תפס את מקומו של ניקולאס והחל לדבר.

השתחררנו ללכת לחדרים שלנו לקראת ערב, וישבנו מול החלון, צופים בשמים המתהכים לאיטם. "מה תעשה מחר?" שאלתי את קמרון. לא האמנתי שהוא יבצע את המטלה. "הכנתי נאום." הוא אמר וגרם לבת' ולי להשתנק בהלם. ואז חיוך זדוני התגנב לפניו, "חכו ותראו."

בכיבוי אורות בת' הלכה לחדר שלה, משאירה אותי ואת קמרון לבדנו. "אתה בטוח שאתה רוצה להסתבך ככה? אני יודע שהנאום שלך לא ימצא חן בעינייהם,"
"אני לא מוכן שהם ינצחו אותי." קמרון אמר, "גם אם יהיה עליי ללכת לחדר -3 עשרים ושמונה פעמים ביום."
הערצתי אותו.
חייכתי אליו. והוא חייך חזרה אליי.
ואז חיוכו נמוג והוא נראה דואג, "אתה חושב שאי פעם אזכה לראות אותו שוב?"
הוא הרים אלי את מבטו ודמעות נצצו בעינייו.
"כמובן שכן." אמרתי. איכשהו, הייתי בטוח שהם יתראו שוב. "הוא אוהב אותך, הוא מחכה לך."
הוא חייך אלי וניגב את הדמעות. "תודה, הארי,"

התעוררתי. שמעתי משהו נופל. משהו כבד. השעה שלוש לפנות בוקר, בטח דמיינתי את זה.
לבדוק בכל זאת? זה נשמע שהרעש בקע מהשירותים. הסרתי מעלי את השמיכה והחלקתי מהמיטה. "יש שם מישהו?" דפקתי על דלת השירותים.
נוזל חמים ליטף את אצבעות רגליי. הבטתי מטה.
דם!
פתחתי את דלת השירותים. צווחה עמוקה השתחררה מגרוני. "בת'!!!"
"הארי, מה קרה?" קמרון שאל וקפא לחלוטין כשנעמד לידי. הוא לא אמר דבר, הוא לא יכול היה לדבר. "בת'!"

הרבנים נכנסו לחדר, מוקפים בתלמידי מודאגים. הם הביטו בדם שעל הרצפה, וגופתה של בת' המתנוססת בו. קברתי את פני בידיי. לא הייתי מסוגל להביט בזה ביותר. קמרון בהה בבת' קפוא ודמעות זורמות על פניו.
שני הרבנים פיזרו את הנערים ושלחו אותם לחדריהם.
"זה בגללכם!" קמרון אמר לפתע, משתחרר מהקיפאון. "זה באשמתכם! אתם גרמתם לזה! בני-זונות!" הוא צעק. הוא נעמד מול הרב זכריה, וידו מונפת באוויר, בכוונה להכות אותו. אך לפני שהספיק, הרב אחז בידו ועיקם אותה בחדות. צווחה השתחררה מבין משפתיו. "תעזוב אותו!" צעקתי על הרב. הוא הביט בי והרפה מידו של קמרון.

הרבנים פינו את הגופה והדם נוקה. קמרון שכב במיטה, מכוסה כל כולו בשמיכה. שמעתי אותו מתייפח. המראה של גופתה של בת' עלה שוב ושוב בראשי. ובכל פעם מחדש נאלצתי לרוץ לשירותים כדי להקיא. לא יכולתי לעצום עיניים מבלי לראות את עינייה הלא מזוגגות וכבויות. היא בכתה, דמעות הרטיבו את פניה בשעה שהעבירה את הסכין בין איבריה. איבר אחר איבר.
הקאתי שוב.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

היי, אז זה פרק שאני די גאה בו!
אל תשנאו אותיי!!!
חג שמח למי שחוגג!
רין♡