Green Flower, Blue Flower ~Larry~

Chapter 38 - הארי

התעוררתי לניעורו של קמרון. "הרב מחכה לנו. בוא."
התיישבתי ובהיתי באוויר למספר שניות, טרם פניתי ללבוש את הבגדים שמצאתי על המיטה. חולצה לבנה מכופתרת ומכנס שחור. עלוב כל כך. משעמם כל כך. "גברי" כל כך.
ליד המיטה היו מונחות נעלי ספורט שחורות.
קמרון ואני התהלכנו במסדרונות המבנה, וכשבאתי לפנות לכיוון חדר האוכל, הוא עצר אותי. "לא. קודם יש לך עבודה." אמר ולקח אותי משם.
הוא לקח אותי לחצר, שם חיכו כל הנערים והנערות. לי. כולם הולכים לצפות בי במשימה הזו. "הו, הארי, קמרון, בוקר טוב, לשניכם." בירך הרב זכריה בחיוך ענקי. רציתי למחוק את החיוך הזה מפניו. "בוקר טוב." עניתי.
הרב בחן אותי, "הבגדים האלו הולמים אותך. גבר אמיתי." הוא אמר. התעלמתי. מה יפה בלבוש השחור הזה?!
הרב זכריה הרים שקית שהייתה מונחת על הרצפה. השקית הייתה מלאה בבגדים שלי, ונעלי העקב ביצבצו בראש הערימה.
"בואו נתחיל." הרב חייך. התלמידים התרחקו וחשפו ערמת קרשים על הרצפה. אחד מהם הצית גפרור והדליק את הערימה, שמיד הפכה למדורה קטנה. הוא הושיט לי את הערימה, ואני לקחתי אותה מידיו. הבטתי בבגדים בהיסוס. "הארי, ארוחת הבוקר לא תוגש עד שנעשה את זה." הוא אמר. ראיתי את קוצר הרוח על פניהם של הנערים. הם לא אכלו בגללי. אז זו השיטה שלא, אה? לגרום לרגשי אשמה...
הרמתי את החולצה הורודה מהערמה, וזרקתי אותה לאש. צפיתי בה נשרפת לאט. תהיתי מה יקרה כשאגיע לנעליים בשעה שזרקתי את אחת מהחולצות האהובות עליי. חולצה כחולה מכופתרת ופרחונית. החולצה המנומרת. המכנס ג'ינס הירוק. הנעליים המנומרות. הגומיות שיער הצבעוניות שלי. הפריט האחרון היו הנעליים. הן נחו בתחתית השקית. בהיתי בהן וכולם בהו בי בוהה בהן. הם חיכו שאסיים כבר. ניסיתי להכריח את עצמי, אבל לא יכולתי פשוט לזרוק אותן. הן היו מתנה מלואי. הדבר האחרון שנשאר ממנו. הרב הביט בי בציפייה, "נו?" לחש לי. "א- אני לא מסוגל." אמרתי.
"מה?" הוא שאל כאילו לא שמע. "אני לא מסוגל!" אמרתי בקול גבוה יותר.
הוא נאנח, "הארי, זה לטובתך. אתה לא רוצה להיפטר מהשד?"
"אני פשוט לא יכול..." מלמלתי. הוא נראה כועס. "תעשה את זה. עכשיו, או שלא תאכל ארוחת בוקר." איים עלי. אבל זה לא יעזור. אני לא מסוגל לשרוף את הנעליים.
הוא הביט בי באיום ואז חטף את הנעליים מידי והשליך אותן לאש. "בלי ארוחת בוקר וצהריים." הוא אמר והלך, חבורת הנערים אחריו. ראיתי את קמרון מביט בי לפני שפנה אחרי השאר.
עמדתי במקומי ובהיתי בבגדים שלי, שנשרפו אחד אחרי השני, והדמעות איימו להתפרץ.
הנעליים...
רציתי לצרוח, אבל שתקתי, רק דמעות מלוחות מרטיבות את לחיי.
השרפה נכבתה מעצמה כשהבגדים נאכלו לחלוטין. רצתי לחדרי מבלי להביט באיש.
נכנסתי ישר מתחת לשמיכה. לא רציתי לראות אף אחד.

"רעב?" קמרון שאל, הוא נכנס לחדר.
"אסור לי לאכול." אמרתי מבלי להרים אליו את מבטי. "שטויות. אסור לו להרעיב אותנו."
ראיתי אותו מתמתח למצלמה וזה העלה בי גיחוך, הוא היה נמוך כל כך. אבל לבסוף הוא הצליח להגיע למצלמה ולכוון אותה כלפי מעלה.
הוא התיישב מולי ושלף מגש מלא אוכל. "הצלחתי להגניב קצת." אמר. חייכתי. "תודה, קמרון."
"קרא לי קאם. ואין בעד מה. כל דבר כדי להתנגד לאיש הזה."
צחקקתי. טרפתי את האוכל ברעב. השעה הייתה שלוש בצהרים ולא אכלתי מאתמול בלילה.
קמרון צחק. "ואוו, אתה רעב."

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

רק תזכרו- אם תהרגו אותי לא יהיה המשך, אז...
לאביו!
רין♡