"הארי! אתה שם?"
הרמתי את ראשי. אני מדמיין. האם אני כל-כך נואש לשמוע את קולו שהתחלתי לדמיין?
"הארי! בבקשה תענה! אתה שם?"
"לואי!" צווחתי, חזק עד כמה שיכולתי. אחרי הדמעות, קולי היה צרוד. "אני כאן! לואי! לואי! תוציא אותי מכאן, בבקשה!"
לא נראה היה שהוא שומע, "הארי! אתה בפנים? תענה לי! תגיב! תגיד לי שאתה שם... בבקשה." שמעתי אותו מתייאש. ניסתי לקרוא לו. צעקתי וצרחתי עד שקולי הצטרד אפילו יותר, אם הדבר אפשרי. אם הוא יילך, הוא לא יחזור יותר. נשענתי על הדלת עם גופי, ידיי מנסות לאחוז בלואי. "עיניים ירוקות..." הוא לחש. "עיניים כחולות..." עניתי חזרה. ידעתי שהוא לא שומע אותי, אבל הייתי חייב לענות. "אני סובל פה." לחשתי לדלת. "בבקשה אל תתן לי להשאר כאן."
רציתי שהדלת תישבר והמחסום בנינו יפתח. רציתי לאחוז בו חזק. ושיחבק אותי כשהוא מבטיח שלא ייתן לאיש לפגוע בי. רציתי שיוציא אותי מכאן.
אני לא יודע כמה זמן עבר. כשתעוררתי הדלת הייתה פתוחה והרב שאר יישוב עמד מולי. התכווצתי. גם עכשיו יכולתי להרגיש את מגעו בי. רעד עבר בגופי, ולא בגלל הקור ששרר בחדר. "קום." הוא ציווה בקול מאיים. צייתי. נעמדתי מולו, והייתי כמעט בגובה שלו, אם לא יותר. "אני מקווה שלמדת את הלקח. עכשיו לך." הוא אמר. הנהנתי ומיהרתי ללכת כשהוא תפס את זרועי, גורם לליבי להלום בפחד. "ואני מקווה שברור לך שאינך מספר דבר ממה שקרה במשרד. לאיש."
הנהנתי ונסתי מהמקום.
"הארי! לואי! ראיתי אותו עכשיו!" קמרון קרא מיד כשנכנסתי לחדר. לא עניתי. נחתי על המיטה. כל גופי כאב מהקור. אבל יותר מזה, הרגשתי טמא. טמא בגלל מגעו של הרב. יכולתי להרגיש את ידו מטיילת על גופי. על בטני וקו המוטן. הרגשתי את מגעו בתוך מכנסיי. סלדתי מעצמי.
"אומיגאד, אתה בסדר?!" הוא שאל, מבוהל ממראי. הבטתי בו, "אתה לא נראה טוב יותר." עקצתי. הרגשתי גרוע. "הרב טוען שילדים כמוני לומדים רק ממכות." הוא ענה, משפיל את ראשו. עינו הימינית הייתה נפוחה ומצחו היה חבוש. גם ידיו היו מכוסות תחבושות לבנות. "הם הכו אותך?" פערתי את עיניי בבהלה. קמרון לא ענה. "מה הרב עשה לך? נעלמת לשבועיים, כבר התחלתי לדאוג שהם הרגו אותך והחביאו את הגופה."
חייכתי מעט. "חדר הקירור בקומה מינוס שלוש."
הוא נראה מוכה הלם, "זו הגזמה! איש לא נכנס לשם כבר מעל לשנה! ואני בהחלט מכיר את כל סוגי העונשים פה."
הבטתי בו, ולפתע הדמעות פרצו. בלי אזהרה מוקדמת. הוא נבהל, התקרב והניח את ידו על כתפי. משראה שאיני מתנגד הוא עטף את זרועותיו סביבי ומשך אותי אליו. "זה בסדר, אתה לא חייב לדבר על זה." אמר. הייתי אסיר תודה. השענתי את ראשי על כתפו והנחתי לדמעות לזרום.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אני רק רוצה לומר שהשקעתי מאוד בפרק הזה ובכיתי כשכתבתי אותו...
תהנו, רין♡
YOU ARE READING
Green Flower, Blue Flower ~Larry~
Romanceלואי, תלמיד בכיתה יב' והארי, תלמיד כיתה יא', מתחילים להתכתב באופן אנונימי לחלוטין. ובטעות - הם מתאהבים. אבל דווקא כשהכל מרגיש טוב, העניינים מסתבכים. ההורים של הארי מגלים על הנטייה שלו- ובואו נגיד שזה לא נגמר טוב! הסיפור מכיל~ ♡ הומוסקסאליות. ♡ תכנים...
