Green Flower, Blue Flower ~Larry~

Chapter 60 - הארי

סדר היום הקבוע. שיעור, אוכל, שיעור, שיעור שיעור, שיעור, שינה. אה, כמובן, ולאלו מאיתנו שהיו יהודיים היו זמנים לתפילות. אבל קמרון הבריז מכולן.
"הנאום שלך היה מדהים." אמרתי לו בשעה שישבנו בחדר, אני עם פחית קולה והוא עם בקבוק מים. קמרון לא שתה משקאות מוגזים.
"תודה." הוא לחש.
"טקס הסיום יתקיים בעוד שבוע וחצי." אמרתי, "אתה מתכוון להישאר פה?"
הוא הנהן.
השפלתי את מבטי. הרגשתי כאילו אני נוטש אותו. "אל תיראה עצוב כל-כך. אני אברח מפה, יום אחד. כשאהיה בן 18." הוא אמר, לוקח לגימה מהמים.
הנהנתי. "אחרי שתברח, אתה יכול לבוא אליי. זאת אומרת, כשאעבור לגור עם לואי."
"כדי לראות אתכם נמרחים אחד על השני? אוותר." הוא אמר בצחקוק, "אבל תודה."
צחקתי. "אוקי."

מאוחר יותר הוזמנתי למשרדו של הרב זכריה.
כשנכנסתי, הוא ישב לצד הרב שאר יישוב - גופי נדרך למראהו - שעסק בספר תנ"ך וסגר אותי בהיכנסי לחדר.
"הארי!" קרא הרב זכריה, "שב בבקשה."
התיישבתי בחשש הולך וגובר. התנהגתי למופת לאחרונה... מה השתבש?
"הארי, כפי שבטח נודע לך, בקרוב יחול טקס הסיום לאלו מאיתנו שהצליחו להביא לשינוי בחייהם." פתח ואמר. הוא הביט ברב שאר יישוב, נותן לו את זכות הדיבור. "הרב זכריה ואני הבחנו בשינוי שאתה מחולל ואנחנו שמחים להודיע לך שאם תמשיך כך, תוכל להשתתף בטקס הסיום!"
הלב שלי נדם. האם זה הגיוני? אני באמת יוצא מכאן? זהו לא חלום? בבקשה שזה לא חלום!
"ב-באמת?"
"ובכן, יהיה עלייך לעבור מבחן קטן לפני כן, אבל כן, בהחלט,"
חייכתי. הרגשתי שדלתות אל עתיד חדש נפתחות בפני!
לואי!
לואי חייב להיות בעתיד הזה!
תקווה כרסמה בליבי. מבחן? איזה מבחן?
"מבחן?" שאלתי, "איזה סוג של מבחן?"
"אתה כבר תראה," אמר הרב, "בסוף השבוע הזה."
בלעתי את רוקי והנהנתי. הייתה לי הרגשה נוראית לגבי המבחן הזה.

"הארי, שמעתי שאתה משתתף במבחן הסיום!" קמרון קרא כשנכנסתי לחדר. הנהנתי. "אתה לא חושב שזה פתטי?" שאלתי. "פטתי? יש המון דברים פתטיים במקום הזה."
"אני פתטי. אתה נמצא פה כל כך הרבה זמן ונלחם ואני פשוט בורח! אני פחדן... ואתה כל כך אמיץ. אתה נלחם בשביל כולם. ואני? אני מפחד, אז אני שותק, נותן להם לנצח אותי!!" קראתי בתסכול.
"אתה לא בורח, אתה שורד! ואתה לא צריך לענות את עצמך רק בגלל שאיזה יהודי מתולתל ונמוך מידי עושה את זה. מגיע לך לצאת מפה, ואסור לך להרגיש רע בגלל זה!" הוא קרא ומשך אותי לחיבוק. הנחתי את ראשי על כתפו והנחתי לדמעות לזרום מעיניי. "אתה לא צריך להתנצל על כלום. יש לך את הזכות להיות חופשי." הוא לחש ברוגע.
נשמתי בשקט, ומשכתי באפי מספר פעמים, לפני שלחשתי לו חזרה, "בסדר..."
הוא חייך.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
היי. זה הפרק האחרון שיתפרסם בזמן הקרוב. אני מביטיחה שאחזור מתישהו, פשוט לא עכשיו.
אני לא יכולה לבטא את כל מה שאני מרגישה, רק שקשה לי מאוד לקרוא את חלק מהתגובות פה. אני לא מפסיקה רק בגללן, יש עוד סיבות, אבל התגובות הן גורם משפיע.
תהנו מהפרק, רין.