עברו שבועיים. שבועיים שבהם עברתי בין טיפול לטיפול. הארי לא נמצא באף אחד מהם.
התכרבלתי במיטה ודיפדפתי בשיחות שלי עם הארי. הדבר היחיד שהחזיק אותי בחיים.
אהבתי את השיחות שלנו. במיוחד אלו שהתקיימו באמצע הלילה. שבהן שנינו לא חשבנו מה אנחנו רושמים, רק כתבנו את מה שעלה לנו לראש. ואז השיחה ההיא מהפלאפון ההוא.
אמא קראה לי לארוחת הבוקר. היה עליי לקום, אבל הגוף שלי סירב להתעורר.
ולא התפלאתי כלל מכך. לא נחתי אפילו לדקה אחת בחודש האחרון.
אמא קראה לי שוב, והפעם נכנסה אל החדר. "לואי, אל תאלץ אותי לגרור אותך למטה! האוכל מתקרר." היא אמרה, בטון רך.
בלית ברירה, משכתי את עצמי לעמידה וירדתי לארוחת הבוקר. הייתי חייב ללכת לבית-הספר. ידעתי שאילו אמעד, אפילו קצת, המשטרה תחליט שאני מהווה סיכון ותשלח אותי למעצר.
ישבתי ליד השולחן, והתחלתי לאכול את המנה שפיזי ולוטי כבר סיימו. הן בכל זאת ישבו לידי. אהבתי את הצורה שבה דברים התנהלו בבית.
הבית תמיד היה שמח - טוב, כמעט תמיד, חוץ מהפעמים שבהן שלחו את החבר שלי לטיפול המרה והתעללו בו - ולמרות שהיינו רק ארבעה נפשות, הבית תמיד רעש.
סיימתי לאכול בשקט ולקחתי את הרכב, מבטיח שאקפיץ את לוטי ופיזי.
יצאנו לנסיעה, כשלוטי, שיושבת לידי, רבה עם פיזי איזו מוזיקה נשמע. "ביקיני קיל!" קראה פיזי ובו זמנית לוטי צווחה, "מאלומה!" בהחלטיות. נטתי להסכים עם פיזי- שנאתי שירים בלטינית. אז ביקיני קיל.
אחותי הקטנה שרה את הפזמון של "ראבל גירל" כשהאחות הגדולה יותר שילבה את ידייה ושרבבה שפתיים בעצבנות.
"ביי, אח גדול." פיזי אמרה במין עוקצנות חביבה והחליקה מתוך הרכב.
בשנייה שהיא יצאה, לוטי גנבה את הפלאפון והחליפה שיר.
התרגלתי לייחס בבית-הספר. המבטים. התלחששויות. הגועל. הסלידה.
התעלמתי מהם. לא היה טעם להתעסק בזה. אני יודע מה האמת, וזה כל מה שחשוב.
ראיתי את ריינר וזאין הולכים במסדרון. ראיתי גם שזאין אוחז בידו של ריינר, מרסן אותו. ריינר ניסה להשתחרר מאחיזתו של חברו, אך לשווא. בסופו של דבר הוא נכנע, אבל לא לפני שהוא מפני לעברי אצבע משולשת בידו הפנויה.
גלגלתי את עיניי, ואז ראיתי את זאין, לוחש לעברי מילות התנצלות. והרגשתי מרומם, לפחות זאין לא חושב שאני אנס.
נכנסתי לכיתה, מתעלם מהמבטים של כולם ומתיישב בסוף הכיתה. "בוקר טוב." אמר מישהו והתיישב לידי. דבר מאוד לא סביר בתקופה זו. הרמתי את מבטי ופגשתי בעיניו שת זאין. "אני מאמין לך. אני יודע שלא עשית את זה." הוא אומר, במהירות. חייכתי. "תודה."
"היי," אמרתי לבחורה בקופה. "היי, באת להצטרף לטיפול שלנו?" היא שאלה בחיוך.
"כ-כן." השבתי. "מלא את הטפסים האלו בבקשה." היא הגישה לי חוברת דפים מלאה שאלות. התחלתי לענות. שמי? לואי וויליאם טומלינסון. גיל? 19. יהודי? לא.
"אני מצטערת, אנחנו לא מקבלים אנשים שהם לא יהודיים." הבחורה אמרה, לוקחת את הטפסים חזרה אליה. "אה-"
"אני מצטערת, אתה צריך ללכת."
לא חשבתי, פשוט התחלתי לרוץ, ואז פניתי חזרה ונכנסתי לבפנים, אחרי לובי הכניסה ורצתי. שמעתי את הבחורה קוראת לשומרים. אם יש סיכוי, קטן ככל שיהיה, שהארי כאן, לא אלך. אני אבדוק בכל מקום. עליתי במדרגות לקומה האחרונה, חדרים. יש סיכוי גבוה שהוא יהיה פה.
"הארי!" קראתי. הלב שלי דהר. הוא חייב להיות כאן. חייב. פתחתי את אחת הדלתות. ריק. עוד אחת. ריק. ריק. ריק. ריק.
ירדתי עוד קומה. שוב חדרים. ריק. ריק. ריק.
עוד. ריק. ריק. ריק.
הגעתי לקומה ראשונה, למסדרון חשוך שנראה ריק גם הוא. חוץ מ...
אור.
בחדר האחרון בקומה.
שמעתי מאחורי את השומרים עולים במדרגות, צועקים אחד אל השני.
רצתי את הדלת ופתחתי אותה בתנופה, "הארי! הארי אדוארד סטיילס!" קראתי. ראיתי שני אנשים, מזוקנים ולבושים שחור. הם עמדו על בימה והרצו לחבורת הנערים. חיכיתי שהארי יעמוד ויצעק אלי. שירוץ אלי. ואוכל לחבק אותו ולהוציא אותו מכאן. שום דבר. כולם הביטו בי בהלם. אפילו שני האנשים בשחור.
"עיניים ירוקות!!" קראתי בתסכול וחוסר אונים.
הרטיבות בעיניי טשטשה את שדה הראייה שלי ונמלטתי מהמקום.
ירדתי חזרה אל קומת הלובי, שהייתה מוקפת שומרים. ואז ראיתי את המדרגות אל הקומות ה-תת קרקעיות. החלטתי לרדת.
קומה -1 הייתה ריקה. סתם מסדרון חשוך. כל הדלתות היו נעולות. קראתי בשמו של הארי, דפקתי בדלתות. אבל שום תגובה.
ירדתי קומה נוספת, בה היו משרדים. ריקיים.
ירדתי שוב. לקומה -3. היו שם שני חדרים בלבד. חדר אחד היה פתוח וישב בו נער, מבטו כבוש ברצפה. תהיתי אם לפנות אליו, אבל החלטתי שלא. הוא נראה אומלל. פניתי לדלת השנייה. היא הייתה עשויה ברזל. וקרה. כאילו היה מקפיא בצידו השני. "הארי! אתה שם?" דפקתי נואשות על הדלת.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
עוד פרק כי אנדי שלי קיימת!
היי! אני מקווה שתהנו מהפרק, אני ממש נהנתי לכתוב אותו. אני חושבת שהצלחתי להעביר את הרגשות שניסתי להעביר. או מקווה בכל אופן.
תהנו, רין♡