אמא נגעה בכתפי והזדקפתי מיד. "בוקר טוב, ישנוני." היא מלמלה. הבטתי בה. ראשי פעם בכאב ולקח לי רגע להיזכר ולעכל את הכל.
"מה השעה?" שאלתי, מעסה את רקותיי.
"שבע בערב."
"ישנתי כל היום?" שאלתי.
היא חייכה, "כן. לא נתת לגוף שלך את המנוחה שהוא צריך, אז הוא לקח את זה בכוח."
חייכתי חיוך רפה. המחשב נח על שידת הלילה שלי, ולידו היה מגש. עם פאנקייקס.
היא הביטה בי, "חשבתי שתהיה רעב כשתתעורר, אז הכנתי לך משהו קטן." היא אמרה.
הודתי לה בשקט והיא התיישבה על המיטה לידי. "אמא..." ממלמלתי, והכנסתי פאנקייק חמים מלא בשוקולד לפי.
"כן?"
"אני מצטער." אמרתי והבטתי בה. היא חייכה אלי, "אין לך על מה להצטער."
"לא, אני לא אמור להדאיג אותך ככה."
היא נגעה בפני בחיבה. "הכל בסדר. אף אחד לא כועס עלייך. למעשה, לואי, אני גאה בך."
הבטתי בה בהלם ובלבול.
"אתה מתמודד עם זה ולא מוותר. אני גאה בך. ואני יודעת שהארי גם יהיה." אמא אמרה בחיוך. זה גרם לי לחייך בחזרה.
"ואסור לך לוותר על אהבה, ולכן חיפשתי מקומות של טיפולי המרה. אני חושבת שכדאי שנתחיל לבדוק אותם כבר מחר." הייתי כל כך מופתע שכמעט נחנקתי מהפאנקייק והתחלתי להשתעל בפראות. התאוששתי מיד וחיבקתי אותה. "את מושלמת, אמא!" אמרתי לתוך כתפה.
בלילה התקשתי להירדם, אבל לבסוף עיניי נעצמו ועברתי מסכת עינויים של חלומות איומים. רובם על הארי. בעצם, כולם על הארי.
בחלום הראשון, הארי קרא לעזרתי, שוב ושוב. אביו אחז בו ולא נתן לו ללכת. ניסיתי לצעוק אליו אבל הוא לא שמע אותי. לא משנה כמה ניסיתי לתפוס אותו, לרוץ אליו, הוא רק המשיך להתרחק.
בחלום אחר הייתי עם הארי בטיפול, ואביו היה המטפל. החלום השלישי היה הנורא ביותר.
עמדתי מול הארי, אבל הוא לא חייך אלי.
"הארי," מלמלתי וניסיתי להושיט אליו את ידי, אך הוא בלם אותי וכשהרים אלי מבט, עיניו הירוקות היו מלאות בשנאה. "הארי, מה קרה...?" שאלתי. למה הוא לא רוצה להתקרב אלי?
"אתה מגעיל." הוא אמר פתאום. נרתעתי לאחור, "הארי, למה שתאמר את זה?"
"כי זה נכון. אתה מגעיל. ואתה גרמת לי להיות מגעיל כמוך. מתרומם."
הרגשתי דקירה בליבי. כאילו שיסעו את חזי עם להב רשפים בוער.
התעוררתי, מתנשף ומתנשם. "זה רק חלום, זה רק חלום, זה רק חלום..." מלמלתי שוב ושוב.
"זה רק חלום. הארי אוהב אותי." הזכרתי לעצמי. אסור לי לשכוח את זה.
הארי לא ישתנה. הטיפולים האלו אף פעם לא מצליחים. הם לא עובדים. ניסיתי להירגע.
הזעתי בכל הגוף. הבטתי במסך הפלאפון. השעה הייתה שתיים בלילה. החלטתי להיכנס למקלחת ויצאתי מהמיטה.
עמדתי ונתתי לזרם המים הרותחים לשטוף את כולי. ההרגשה הייתה נהדרת והרגשתי משוחרר לכמה דקות. יצאתי מהמקלחת והתלבשתי במהירות. לבשתי גופיה שחורה ומכנס ארוך באפור.
לא הייתי מסוגל להכנס חזרה למיטה עכשיו, אז יצאתי לסלון, בשקט וברחתי לבחוץ. הרוח הייתה נעימה. צעדתי בשקט, החוט של האוזניות משתלשל מאוזני עד לכיס שבו נח הפלאפון שלי. מנורות הרחוב היו מכובות. החושך היה מין נחמה. ואיכשהו, בשונה מהרבה פעמים אחרות, לא הרגשתי חוסר נוחות מהחשכה. היא דווקא הייתה מרגיעה.
צעדתי בדממה. הרחוב היה שומם לגמרי נדמה שנפש חיה לא דרכה בו מעולם.
לאט ההליכה שלי הפכה לריצה ויצאתי מהרחוב. איכשהו הגעתי למרכז קניות כלשהו.
רציתי לצרוח, להוציא הכל.
נעמדתי מול מודעה גדולה ליד תחנת אוטובוס ונעצתי באדם שבתמונה מבט מתעב. למרות שלא הכרתי אותו כלל. "שימותו כולם!" מלמלתי והמלמולים הפכו לצעקות, "שיזדיינו כולם!!" חבטתי בשלט בידי ושברתי את הפלסטיק שכיסה את הדף.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
היי, אז בגלל שהבטחתי ל iamlily28 פרק נוסף היום, אני מעלה עוד אחד. בעיקר משום שלא העלתי ביום חמישי...
תהנו, רין♡