נכנסתי לרכב בשקט, עם תיק גב על כתף אחת.
הם צפו בי בדממה כשסגרתי את הדלת, והחלון האפור הכהה את השמים. ראיתי את המבט הדואג של אמא, תערובת של פחד וייאוש. ראיתי את המבט של אבא, הוא היה כועס.
וג'מה. ג'מה בכתה. היא בכתה בגללי, בשבילי.
אני לא בכיתי, לא הייתה סיבה. הוא כבר הרס את הכל.
לא היה טעם לבכות.
הנהג התחיל ליסוע, ועזבתי את הבית מאחורי.
אבא יצר קשר עם איזשהו רב שהוא מכיר.
לטיפול המרה. כדי להוציא את ההומואיות מתוכי. חיבקתי את רגליי. ברגע זה רציתי להיעלם יותר משרציתי בחיי.
"היי, ילד." הנהג אמר, "אל תדאג. הרב הזה כבר טיפל במקרים כמו שלך. הוא יצליח להוציא את הדבר הזה ממך."
אם הוא חשב שזה מנחם אותי, הוא טעה. למעשה, רציתי לבעוט בו למוות, אבל לא היה טעם, אז לא אמרתי דבר.
אחרי נסיעה שהרגישה כמו עשר שעות הגענו למקום. הנהג יצא ופתח עבורי את הדלת, שהייתה נעולה מבפנים, כדי לוודא שלא אברח.
המקום נראה כמו פנימיה. נערים ונערות מכל כיוון. אילו לא ידעתי שהם הולכים לענות אותי, זה היה יכול להיות מהנה. פנימיה עם חברים. אבל לא כך. המראה נועד להטעות את העולם. כי שמעתי על טיפולי המרה, ולכל מי שעבר אותם היו סיוטים ובעיות.
הלכנו לקבלה, שם עמדה בחורה, היא נראתה בתחילת שנות השלושים שלה. "היי, אתה הארי אדוארד?" היא שאלה, בחיוך ענק שלדעתי לא היה נחוץ. לא הייתה כל סיבה הגיונית שמישהו במקום הנוראי הזה יחייך.
הנהנתי. היא חייכה שוב. "בוא, הרב יפגוש אותך עכשיו."
הבטתי לאחור, וראיתי שהאדם שהביא אותי לא בא אחרי. עליי ללכת לבד. ידעתי שזה טיפשי, הרי הוא זה שהביא אותי לכאן, אבל הרגשתי כאילו מנגנון ההגנה האחרון שלי נעלם. הוא הנהן, נופף לשלום וסב על עקביו.
הבחורה הכניסה אותי למשרדו של הרב.
הוא ישב ועסק בעבודות נייר. כשם לב שאני שם, אסף והניח אותם בצד, ליד תנ"ך גדול.
"הארי אדוארד, נכון? אני שמח לראות אותך. שב בבקשה."
התיישבתי מולו, מבלי להביט בו.
"שמי זכריה סמית'." אמר, "קרא לי הרב, או הרב זכריה בלבד."
הוא דיבר רבות על כמה שהמקום טוב ושאני לא אצטער, אבל אפילו לא טרחתי להקשיב.
הוא חייך. "אתה יכול ללכת." הוא נתן לי מפתח לחדר החדש שלי. "אה, ולפני שאשכח," הוסיף לפני שהספקתי לצאת מהחדר, "אני צריך לבדוק את התיק שלך." הוא הושיט את ידו. היססתי אך לבסוף הנחתי את התיק אצלו.
מימלא אין שם דבר שחשוב לי...
הסתובבתי במסדרונות, בחיפוש אחר החדר שלי. חדר 306. טעיתי כמה פעמים. המקום הזה היה ענק.
מצאתי. החדר הזה היה בקומה השישית, בסוף במסדרון. פתחתי את המנעול בנקישה ונכנסתי לחדר. "היי." שמעתי קול וקלטתי שיש שתי מיטות בחדר. "הי." ממלמלתי בתגובה והבטתי בנער. ילד נמוך קומה, מלא תלתלים.
"אתה התלמיד החדש? הארי?" הנהנתי. "קמרון." הוא אמר. הושטתי את ידי ללחיצה. הוא לא לחץ את ידי. "כדאי שתתארגן. בקרוב מתחיל הטיפול עם הרב." הוא גלגל את עינייו.
הנהנתי.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
בוקר טוב, אנשימים!!
אני ממש מקווה שתאהבו את הפרק(או לפחות תבכו בשביל הארי כמוני)!!
רין♡