[ יומיים אחרי, יום חמישי ]
הצלצול נשמע והתריע על סיום הלימודים. חיכיתי לג'ואי מחוץ לכיתה וכשהוא הגיע הוא כרך את זרועו מסביב לכתפיי ורכן לנשיקה קלילה בשפתיים. חייכתי והוא חייך חזרה לפני שהתחלנו להתקדם אל היציאה.
מאז יום שלישי לא דיברנו פעם אחת על מה שקרה בייננו ואני לא יודעת מה אני מרגישה לגביי זה. מצד אחד אני שמחה שהוא לא מעלה את זה שוב אבל מצד שלי אני קצת מתוסכלת כי אני מרגישה שיש דברים שעדיין לא נאמרים או נאמרו.
הוא יודע כמה קשה היה לי בשבוע האחרון אבל הוא הצליח לעלות לי את המצב רוח מהר מאוד.
היילי התקשרה אליי הרבה ביומיים האחרונים אבל סיננתי אותה. אני עומדת בתנאי שג'ואי נתן לי. אני לא רוצה לאבד אותו שוב. אני באמת באמת אוהבת אותו ואני מוכנה לוותר על הרבה דברים בשבילו אחרי כל מה שקרה. הוא שונה מכל מי שהיה בחיים שלי...
אנחנו הולכים אל הקפיטריה. מסביב לשולחן הקבוע שלנו כבר יושבים אנה וקייד, אחי ואיתן והם מחכים לנו. ג'ואי ואני לקחנו את האוכל שלנו והתיישבנו לידם. הסתכלתי לכיוון השולחן של החבורה הקודמת וראיתי שג'וש ולוגן מסתכלים עליי. לא דיברתי גם איתם כמובן והם ניסו כמה פעמים לדבר איתי, פשוט התעלמתי מהם עד שהם הלכו.
ברור שהרגשתי רע בכל פעם אבל אין לי ברירה. יש לי חברים חדשים ואהבה חדשה... אני צריכה לשחרר מהם ולהמשיך הלאה. לא דיברתי עם היילי אבל אני יודעת שהיא אמורה להשתחרר בקרוב מאוד, אולי אפילו מחר היא כבר תהיה כאן.
כשסיימנו לאכול ויצאנו מהקפיטריה הלכתי אל החדר ביחד עם אנה. החלפנו לבגדים נוחים וחמים יותר מאחר והיה קר בחוץ ואז הלכנו אל החדר של הבנים, של ג'ואי, איתן וקייד.
בילינו את כל אחר הצהריים ביחד ובערב אני וג'ואי החלטנו ללכת לעשות סיבוב בפנימייה לבד. דיברנו על כל מיני דברים, לא משהו חשוב ובסוף סיימנו כשאנחנו יושבים על הדשא מאחורי בניין בית הספר.
"הדשא רטוב." אמרתי ברגע שהתיישבתי עליו. קמתי במהירות והתיישבתי על מכסה הביוב. ג'ואי עשה את אותו הדבר.
"אני אוהב את דצמבר." הוא התחיל לומר ותפס בידיי, מתחיל לעשות תנועות מעגליות עם אצבעו על כף ידי. "אני אוהב את הקור ואת האוויר... את הריח שיש אחרי הגשם..." הוא המשיך לדבר ואני השענתי את ראשי על כתפו.
"אני יותר אוהבת את הקיץ." אמרתי והרשתי לעצמי לעצום את עיניי וליהנות ממה שהוא עושה. "אני אוהבת ללכת לים ולבריכה."
"אין לי בעיה עם הים אבל יש לי בעיה עם בריכות, בריכות ציבוריות."
"למה?" שאלתי וצחקתי. פוקחת את עיניי ומסתכלת עליו. שמנו פנס מהטלפון.
"כי ילדים קטנים עושים שם פיפי." הוא צחק ואז גם אני. חיבקתי את זרועו עם שתי ידי והרמתי את מבטי אליו כדי שינשק אותי וזה מה שהוא עשה. הוא הביא את ידו החופשייה אל פניי והעמיק את הנשיקה.
פתאום הרגשתי טיפות על פניי והן הלכו והתחזקו. התנתקתי ממנו והסתכלתי אל השמיים השחורים. "מתחיל לרדת גשם." אמרתי. הוא הנהן והמהם, לא מסיט את מבטו ממני ומחייך. חייכתי וחזרתי להסתכל עליו. "כדאי שנלך לפני שיתחזק יותר." אמרתי.
הוא הניד בראשו.
הגשם הלך והתחזק יותר ויותר ולבסוף שנינו קמנו. אבל הגשם היה חזק מידי בשביל שנרוץ עד לחדרים שלנו. אנחנו נגיע לשם ספוגים במים ולכן רצנו אל הקיר ונעמדנו מתחת למקום יבש שהגשם לא הגיע אליו בגלל שהבטון של הקומה השנייה חסם אותו מלמעלה.
לא יכולנו לשבת כי אם היינו יושבים הגשם היה פוגע בנו.
"אמרתי לך כשהגשם רק התחיל שכדאי שנלך עכשיו לך תדע כמה זמן נהיה ככה." אמרתי ונשפתי.
"רע לך איתי סופיה?" הוא צחק ונעמד מולי, מצמיד את גופי אל הקיר ונצמד אליי יותר. הנדתי בראשי והבאתי את ידיי אל עורפו. הוא רכן קדימה והצמיד את שפתיו אל צווארי, נאנחתי והוא הביא את שפתיו אל פי, מנשק אותי ברעבתנות.
לבסוף הוא מתנתק ממני ומושך אותי לחיבוק. בעודי מתנשמת חיבקתי אותו בחזרה ועצמתי את עיניי. "אני אוהב אותך." הוא אמר פתאום. "ואני לא אומר את זה סתם. אני באמת אוהב אותך סופיה ואני רוצה שתדעי את זה."
"אף פעם לא אהבתי מישהי כמו שאני אוהב אותך ואני לא רוצה ששום דבר מזה ייעלם." הוא לחש, אני לא חושבת שהוא אפילו שם לב שהוא מהדק את החיבוק. "רוב הבנות שהיו בחיים שלי היו איתי כי הן אהבו את התדמית הזאת של הבחור הרע, הרוצח, המאיים. שום דבר ממה שהיה לי איתם לא היה אמיתי אפילו לשנייה ואני באמת לא יודע איך לבטא את עצמי, אני לא יודע איך עוד לומר לך כמה אני אוהב אותך וכמה את חשובה לי ושונה כל כך מכל מי שהיו לי."
הוא לא נתן לי להגיד משהו כי הוא המשיך לדבר.
"את פחדת ממני ומאיתן בהתחלה, את ניסית להרחיק את אח שלך מאיתנו." הוא אמר. "אבל את האמנת לנו אחרי שאף אחד חוץ מאחיך לא האמין לנו ויותר מזה את לא ויתרת עליי, את התרחקת מהחברים שלך, החברים הטובים שלך שהיו איתך מאז החטיבה ואת בקושי הכרת אותי. את יכולת לעזוב אותי ולהמשיך להיות חברה שלהם, להמשיך כאילו כלום אבל את לא עשית את זה."
נשמתי עמוק והפעם אני זאת שהידקה את החיבוק.
"אני יודע שהיו לנו הרבה ריבים ורק התחלנו את מערכת היחסיים הזאת אבל אני רוצה שתדעי שאני באמת אוהב אותך ואני לא רוצה לעזוב אותך לעולם. את הבחורה שלי סופיה..." הוא הביא את ידו לסנטרי וגרם לי להסתכל עליו. חייכתי והתאפקתי לא לבכות. המילים שאמר לי שלחו צמרמורות בכל גופי ופרפרים בבטן.
"אני אוהבת אותך." אמרתי. "וגם אני לא אומרת את זה סתם, אני באמת מתכוונת לזה. אתה חשוב לי ונמאס לי לראות את כולם מתנהגים אליך ואל איתן ככה. זה לא מגיע לכם. אתה תראה שיקרה שינוי. אתה תראה שיום אחד לא יסתכלו עליכם בשנאה כזאת, אחרי שיראו שאתם בחורים טובים, אכפתיים ונחמדים. הכל ישתנה, אתה תראה. אני באמת אוהבת אותך ג'ואי... ואני רוצה שתדע את זה..."