[ אותו יום, יום שישי ]
לינדזי כבר נכנסה ואני צפיתי בכולם מוציאים את הטלפונים שלהם בבלבול מכיוון שלכולם נשלחה הודעה באותו הזמן. דקה או שתיים אחר כך כל מי שהיה במועדון חיפש אותי במבטו וכולם קלטו אותי עומדת בפתח הדלת. הלב שלי פועם במהירות ובחוזקה ואני קפואה במקומי. כולם הסתכלו עליי בהלם מוחלט, חלק אפילו פעורי עיניים.
הפה שלי נהיה יבש. היא עשתה את זה. כשהטלפון שלי צלצל פשוט הסתובבתי וברחתי משם. רצתי וכשעברתי ליד מגרש הכדורסל ראיתי כמה ילדים מסתכלים על הטלפון שלהם בהלם ואפילו מגחכים... לא משעשוע.
המשכתי לרוץ וכשהגעתי אל מאחורי בניין בית הספר נשענתי כנגד הקיר שלו והתחלתי לבכות, לבכות בלי הפסקה. הטלפון שלי המשיך לצלצל, אח שלי מתקשר בלי הפסקה. אחר כך התאומים. הם ראו את זה גם. נהמתי וזרקתי את הטלפון שלי קצת רחוק ממני.
הדמעות המשיכו לזלוג והבכי מתגבר, אני מושכת בשערי למעלה ומרימה את ראשי כדי להסתכל על השמיים השחורים. התחלתי להתייפח, הנשימות שלי נהיות לא סדירות בכלל. אני מרגישה אבודה עכשיו. אני מרגישה כאילו תקעו לי סכין בבטן וסובבו אותו בפנים אלף פעם.
אם בגללה לא יישאר לי אף אחד אני לא יודעת מה אעשה. מה החברים שלי חושבים עליי עכשיו? הם בטח חושבים שאני כזאת טיפשה, שאני נאיבית ופתטית. אני צריכה אותם בצד שלי. אני צריכה אותם. בבקשה שהסרטון הזה לא יהרוס הכל.
עכשיו אני מקבלת התראות על הודעות. אני מנסה להרגיע את הבכי שלי כמה שאפשר ואני פשוט בוהה בחושך שמולי, אין כל כך אורות ברחבת הדשא הזאת אז האווירה די אפלה וקרירה. התחיל להיות קר יותר, אנחנו בסוף חודש אוקטובר.
תפסתי בשולי החולצה שלי ואגרפתי אותם בידיי. אני לא יודעת מה לעשות. שעה עברה והפסקתי לבכות אבל עדיין התייפחתי בכל פעם שנשמתי נשימות עמוקות. הטלפון שלי לא מפסיק לצלצל, אם זו שיחה או הודעה. אף פעם לא היה לי ככה. אני לא מאמינה שסרטון אחד עשה את כל זה.
איך זה ישפיע עלי עכשיו? איך תלמידים אחרים יתנהגו אליי?
אני מרגישה קצת רע בלי קשר בגלל שמדובר כאן גם בג'ואי והתגובה שלי לזה אולי תיראה בשבילו יותר מידי ואולי הוא אפילו ייעלב מזה. אני לא רוצה שהוא ייעלב מזה, זה לא מגיע לו.
משכתי באפי כשקמתי ורכנתי קדימה כדי לקחת את הטלפון שלי, אח שלי בדיוק התקשר בפעם המי יודע מה. עניתי אבל שתקתי. "סופיה?" קולו הלחוץ של אח שלי נשמע.
"מה?" אפשר היה לשמוע שבכיתי.
"איפה את?" נשמע שהוקל לו. "למה את לא ענית לטלפון שלך כבר שעה ומשהו?"
"מה אתה רוצה?!" התחלתי לבכות שוב.
"סופיה איפה את?" הוא שאל. "תגידי לי. אני אבוא לבד."
"מאחורי בית הספר." בכיתי ואז ניתקתי את הטלפון לפני שיכל להגיד עוד משהו. שוב זרקתי את הטלפון לכיוון הרגליים שלי ויבבתי, משלבת את זרועותיי בגלל שהתחיל להיות לי קר. לבשתי חולצת טריקו שחורה ושורט שחור שהגיע עד אמצע הירכיים שלי.
כמה דקות אחר כך אח שלי הבהיל אותי בנוכחות שלו. הוא התכופף אליי תוך רגע והניח את ידו על כתפי. "את בסדר?" הוא שאל ואז חיבק אותי. חיבקתי אותו חזרה ואז שוב פרצתי בבכי. "לינדזי הכלבה הזאת שלחה לכולם!" יבבתי. "בגלל שלא רציתי להתרחק מלוגן."
הוא לרגע ניתק את החיבוק כדי להתיישב לידי ואז הוא חיבק אותי שוב. הוא לא אמר מילה. הוא פשוט היה שם וניחם אותי, בדיוק מה שהייתי צריכה באותו רגע. משכתי באפי. "איפה ג'ואי? הוא קיבל את הסרטון?"
"כן." דן ענה.
"איך הוא?"
"הוא עצבני, הוא כועס על לינדזי ומרוב כעס הוא זרק את הטלפון שלו על הקיר והוא התנפץ." דן סיפר לי. פישקתי את שפתיי כדי לקחת נשימה חדה והרמתי את ידי, מסיטה את שערי לאחור ומסתכלת למעלה כדי לעצור את הדמעות שרצו לזלוג.
"זה גם משפיע עליו." קולי רועד. אחי הנהן.
"למה לא אמרת לי שיש לך משהו עם ג'ואי ונתת לי להגיד לך להתרחק?" הוא שאל אותי בשקט.
"אין שום דבר." השפלתי את מבטי והתרחקתי מהחיבוק שלו, משעינה את גבי כנגד הקיר והוא עושה את אותו הדבר.
"בחייך סופיה, אל תגידי לי שאין. אני ראיתי את הסרטון."
"פאק..." בכיתי והרמתי את ידי כדי לכסות את פניי.
"תקשיבי זה לא כזה נורא אוקי?"
"זה נורא!" צעקתי. "חברים שלי יתרחקו ממני. אתה לא מבין." טלטלתי את ראשי ויבבתי בקולניות. "הם התרחקו ממני כי ישבתי פעם אחת ליד ג'ואי בשיעור אז אתה אומר לי שהם לא יתרחקו ממני בגלל זה? הם כן."
"אז הם לא חברים." הוא אמר.
"שתוק דן! אתה לא עוזר לי!" הסתכלתי עליו בראייה מטושטשת בגלל הדמעות שלי.
"מהה?! אבל הם באמת לא חברים אם הם מתרחקים ממך בגלל דבר כזה!" הוא קרא והרים את ידו לכיוון הדשא, נותן לה ליפול אחר כך על ברכיו.
גנחתי בכעס ואגרפתי את חולצתי בידיי שוב. דן תפס בידיי ונשף, מטלטל אותם מעט כדי שאשחרר. "תירגעי סופיה הכל יהיה בסדר. אני פה איתך והתאומים גם. כולנו בצד שלך." הוא כרך את זרועו מסביב לכתפיי ומשך אותי אליו שוב לחיבוק. "אל תבכי." הוא לחש.
חצי שעה עברה, אני והוא לא דיברנו ופשוט הוא היה שם בשבילי, מחכה שאירגע לגמרי. "אני לא רוצה לחזור לחדר שלי במעונות ולראות אותן. מה אני עושה?" שאלתי בקול חלש אחרי שנרגעתי.
"אני באמת לא יודע..." הוא מלמל. "הייתי אומר לך לבוא להיות איתי אבל יש לי שותפים לחדר ובטוח קארל החנון הזה ילשין עליי שהבאתי אותך לישון בחדר."
נשפתי.
"את יכולה להיות עם התאומים בחדר..." נשמע שהוא מהסס מעט לומר את זה. "זה רק שניהם שם ואפילו המורים לא מתקרבים לחדר שלהם."
"אני לא אלך לישון בחדר עם התאומים." מלמלתי ושפשפתי את עיניי.
"יש להם שתי מיטות נוספות. זה חדר שמיועד לארבע." הוא אמר.
"אז אם אני הולכת לשם אתה בא איתי."
"מה?" הוא אמר במהירות ואז הנהן כשהבין מה אמרתי. "בסדר. נשאל אותם אוקי?" הוא הוציא את הטלפון מהכיס שלו, מסתכל עליי ומחכה לאיזושהי תגובה שתאשר לו להתקשר. הנהנתי. הוא חייג ודיבר כנראה עם איתן בטלפון, דן הסביר לאיתן את המצב ובסופו של דבר כשדן הודה לאיתן בטלפון הבנתי שהוא הסכים וכשדן ניתק והנהן זה אישר את מה שידעתי. הלילה אני הולכת לישון בחדר של התאומים... עם אח שלי.
"קדימה, בואי נלך לשם." דן אמר ונעמד. הוא הושיט לי את ידו וכשאחזתי בה הוא עזר לי לקום. ניקיתי את המכנס שלי והתמתחתי, נושמת עמוק לפני שאני מתחילה ללכת והוא מצטרף אליי. לא הייתי בחדר שלהם לפני ולכן אני לא יודעת איפה זה נמצא.
הם נמצאים בבניין מעונות הבנים השני, זה שקרוב למיני יער. נכנסנו אל תוך הבניין שהיה ריק ועלינו לקומה השנייה. דן הוביל אותי במסדרון ועצר בסופו, סוף המסדרון חדר מצד ימין. הוא דפק בדלת וכמה שניות אחר כך הדלת נפתחה. זיהיתי את איתן בגלל מה שלבש היום וליבי התחיל להאיץ את פעימותיו. הייתי לחוצה.
איתן שלח לי מבט מתנצל ואני השפלתי את עיני לרגע כשאמר לנו להיכנס. ראיתי את ג'ואי יושב על אחת המיטות והוא הסתכל עליי כשנכנסתי. "את בסדר?" הוא שאל. הנהנתי הנהון קצר והוא הניד בראשו. "אתה בסדר?" שאלתי אותו בקול קצת חנוק.
"לא." הוא ענה. "זה לא צריך לקרות לך."
"א-אתם רוצים לדבר?" איתן שאל. "נשאיר אתכם לבד."
"לא, זה בסדר." אמרתי באותו זמן שג'ואי אמר "כן."
כולם הסתכלו עלי עכשיו. נשמתי עמוק והנהנתי. אחי הסתכל עליי וחיכה לאישור נוסף, הנהנתי שוב ואז הוא הלך ביחד עם איתן וסגר את הדלת אחריו. התיישבתי ליד ג'ואי. "אנשים לא צריכים לדבר עלייך דברים רעים בגללי." הוא דיבר בקול שקט.
"זו הייתה רק נשיקה..." מלמלתי ונשמתי עמוק. הרגשתי שאני צריכה לנחם אותו גם. אני מרגישה חרא ואני לא מאמינה שאמרתי את זה. זה לא רק נשיקה... זה יהרוס אותי.
"אבל זה משהו שישפיע עלייך." הוא אמר. "חברים שלך ידברו עלייך הרבה." השפלתי את מבטי. תודה על התזכורת. נשמתי עמוק והנהנתי.
ראיתי שהוא משחק עם הטלפון שלו, מעביר אותו מיד ליד וכשהסתכלתי על המסך ראיתי שהוא באמת מנופץ קצת. "אני כל כך כועס על לינדזי הזאת." הוא נשף והסתכל לרגע על התקרה אחר כך הוא צחק והסתכל עליי. "את יודעת שכשהגענו לכאן היא לא ידעה עלינו את כל הדברים האלה וגם היא כמו אח שלך קיבלה את פנינו והתחילה עם איתן?"
פערתי את עיני. "מה?"
הוא הנהן. "סופיה..." הוא נשם החוצה והסתכל לי בעיניים. "אני מבטיח לך שאם חברים שלך יתרחקו ממך אני ואיתן נהיה כאן איתך וגם חברי הילדות שלנו, אני בטוח שהם יאהבו אותך..."
הנהנתי וחייכתי חיוך קטן ועצוב.
"ואני מבטיח לך שלינדזי תשלם על זה..."
(מטרה: 30 הצבעות)
glX,?���L