[ אותו יום, יום ראשון ]
אחרי שאמרה שהם לקחו את אח שלי איתם בעצם בכוח, נעמדתי תוך רגע. "מה?!" צעקתי בטלפון והתחלתי לבכות בקולניות שוב. "איפה הוא?! למה לא עצרת אותם?!"
"אחת מהשכבה שלנו התקשרה אליי ואמרה לי!" היא ענתה, נשמעת מבוהלת. "אני לא יודעת איפה הוא!"
"מה קרה?" לוגן וג'וש נעמדו מהר והסתכלו עליי פעורי עיניים.
"ביי!" זרקתי את הטלפון לג'וש ואז עקפתי אותם. "אל תבואו איתי!" אמרתי להם לפני שרצתי מהמועדון, אני אפילו לא יודעת לאן. הם עם אח שלי, היילי אמרה שנראה שהם דחפו אותו ללכת איתם, פיזית. בבקשה לא. בבקשה שלא קרה כלום. בבקשה שאח שלי בסדר. הלב שלי דופק מהר ואני מתחילה לקבל סחרחרות מרוב הלחץ.
הידיים שלי מתחילות להזיע, אני מתחילה להזיע בכל מקום ולא רק בגלל הריצה. הוצאתי את הטלפון שלי וחייגתי לאח שלי. הוא סינן אותי, שתי צלילי חיוג והוא סינן. הוא לא ענה. ניסיתי שוב. הוא לא עונה. שוב ושוב, הוא ממשיך לסנן... או שזה לא הוא מסנן. פאק! לא. לא. לא.
עצרתי את עצמי מלרוץ וחייגתי לאיתן. איתן לא עונה לי, גם הוא מסנן. ניסיתי שוב ושוב והוא ממשיך לסנן. נשאר רק את ג'ואי. אני בוכה בהיסטריה. נשאר רק את ג'ואי. חייגתי אליו. הוא סינן. צעקתי בתסכול ופחד והרמתי יד אחת לשערי, ממש מושכת אותו למעלה. הרגשתי עקצוצים בכל גופי.
חייגתי אליו שוב. חמישה צלצלי חיוג. שקט. הרחקתי את הטלפון שלי מהאוזן כדי לראות אם הוא ענה. הוא ענה.
"איפה אתם?!" שאלתי בצעקה, אפשר היה לשמוע את ההיסטריה בקולי.
"באזור הבניין השני של מעונות הבנים. רחוק מהבניין." קולו קר. פערתי את עיניי. המקום הזה חשוך, אף אחד לא הולך לשם בלילה, יש שם הרבה עצים לפני שנכנסים פנימה ואז יש רחבת דשא. הם לקחו את אח שלי למקום שאין אף אחד בו בלילה.
ניתקתי את הטלפון והתחלתי לרוץ כשאני מחזיקה אותו בידי. לא היה לי אכפת מהרגליים שהתחילו לכאוב, מהראש שהתחיל לפעום ומהדמעות שלא הפסיקו לזלוג. הגעתי מתנשפת אל מאחורי הבניין השני של מעונות הבנים והסתכלתי על השטח שבו הם אמורים להיות. הדלקתי את הפנס בטלפון.
תמיד פחדתי ללכת לשם. גם ביום וגם בלילה. התחלתי לרוץ שוב כשהפנס של הטלפון מאיר לי את הדרך. הגעתי אל העצים, לרגע עצרתי ופחדתי להיכנס. פחדתי ממה שאראה, דמיינתי את הנורא מכל. מה אם הם פגעו בו? למה אני עומדת? אני חייבת להיכנס לשם! הם אולי פגעו באח שלי!
התחלתי לרוץ שוב, עוברת בין העצים בזיגזג ואז מגיעה לרחבה. ראיתי את אח שלי יושב, רגליו ישרות. התאומים עומדים, אחד לידו ואחד מולו. פניו לכיוון רגליו של איתן. הוא וג'ואי הבחינו בי בגלל הפנס. אח שלי הסיט מבט מאיתן והסתכל עליי. הוא נעמד תוך רגע, ג'ואי נעמד מצד ימין שלו ואיתן מצד שמאל. שלושתם הסתכלו עליי.
"דן! תתרחק מהם!" צעקתי ושוב התחלתי לבכות בהיסטריה. "תתרחק מהם!" הצבעתי עליהם. לא היה אור איתם. לפני שהגעתי הם פשוט היו בחושך מוחלט.
"סופיה, מה יש לך?" דן שאל וכיווץ את גבותיו.
"תתרחק מהם בבקשה!" צרחתי בהיסטריה. "אל תתקרב אליהם! הם רוצחים!"
"סופיה!" דן קרא ופער את עיניו. "תפסיקי! מה נכנס בך?!"
"דן!" צרחתי את הנשמה שלי, התנהגתי בצורה ממש היסטרית. סחרחורות שוב תקפו אותי מרוב הלחץ. "בבקשה, תתרחק מהם! הם רוצחים! הם מסוכנים!"
"סופיה, תירגעי. תפסיקי. אני לא בא איתך, מה עובר עלייך?" הוא הסתכל עליי באימה, המום לגמרי מאיך שאני מתנהגת. שוב צרחתי את השם שלו.
"דן." איתן אמר והסתכל עליו. "לך אליה. היא נסערת. זה בסדר."
"לא זה לא בסדר." דן אמר בכעס. "מה יש לך? השתגעת?" הוא הסתכל עליי בזעם.
"תתרחק מהם, אני מתחנת. בוא איתי. בבקשה!" צעקתי והרגשתי שעוד רגע אני נופלת על ברכיי כדי להתחנן בפניו. הדמעות לא הפסיקו לרדת. אני לא יודעת אם התגובה שלי באמת מוגזמת אבל אני דואגת לאח שלי, אני מפחדת עליו. למה הוא ישב והם עמדו? למה הם היו בחושך מוחלט?
"לך אליה. תרגיע אותה. היא צריכה אותך." ג'ואי אמר. "תסביר לה שאנחנו לא מסוכנים."
"אתם כן!" צעקתי והצבעתי עליהם. "אתם כן. אתם כן." הראייה שלי היטשטשה מהדמעות. "דן!" צעקתי שוב.
"לך אליה!" איתן דחף אותו קלות קדימה.
"אל תיגע בו!" צעקתי. "תתרחקו ממנו אתם!" הם עשו כדבריי ולקחו צעד אחורה. דן הסתכל על שניהם בהלם.
"דן לך אליה, היא צריכה אותך. אתה לא שומע אותי?" קולו של ג'ואי יותר קשה ממקודם. דן הנהן ואז מיהר להגיע אליי. תפסתי בזרועו חזק.
"אתם לא תתקרבו אליו שוב! אם אתם תתקרבו אליו שוב אני תהיה זאת שתרצח הפעם, הבנת אותי?!" צעקתי בבכי.
"סופיה, תירגעי." דן לחש לי ואז נעמד מולי, תופס בידי שמחזיקה בטלפון. "בואי נלך. אוקי? בואי איתי." הוא לחש וסובב אותי. גורם לי להתחיל ללכת. המשכתי לבכות, התחלתי להתייפח. התרחקנו מכיוון האזור הזה ואז הרחק ממעונות הבנים. הליכה של בערך שש דקות חזרה למועדון. נכנסנו פנימה. המועדון היה ריק. הוא גרם לי להתיישב על שולחן שהיה שם ונעמד מולי.
"תחבק אותי." ביקשתי בבכי. הוא התקרב וחיבק אותי. חיבקתי אותו חזק ועצמתי את עיניי. לא עזבתי אותו גם כשראיתי שהתכוון לשחרר. הוא לא שחרר בכוח, הוא חיבק אותי חזרה בכל פעם. "אני אוהבת אותך. אני לא רוצה שתיפגע, אני לא רוצה שתהיה איתם. שמעתי עוד דברים וראיתי אותם נותנים מכות לשני ילדים. ג'ואי גרם לאחד ממש לאבד הכרה." סיפרתי ומשכתי באפי.
"אוקי..." הוא מלמל.
"בבקשה אל תגיד אוקי ואז תלך אליהם." חיבקתי אותו אפילו יותר חזק עכשיו. "בבקשה אל תתקרב אליהם יותר. אני מפחדת." התחלתי לבכות שוב. "אתה לא צריך אותם יותר. אתה נראה יותר טוב, יש לך חברה ובקרוב גם חברים. לא אותם."
"סופיה..." הוא נשם החוצה. רק אז שחררתי מהחיבוק. הוא נעמד מולי והסתכל עליי במבט מרחם. "מה גרם לך להגיב ככה?"
"ראיתי אותם מאבדים שליטה. יש להם בעיות כעס כמו שאמרו. סיפרו לי על אח שלהם הגדול." שוב התייפחתי. "אני מפחדת עלייך."
הוא הנהן ולא אמר מילה. הנחתי שאם היה מדבר הוא בטח היה מגן עליהם. לכן, הערכתי את השתיקה שלו. "אני אנסה להתרחק מהם סופיה..." הוא אמר.
"תתרחק. אל תנסה לעשות את זה. פשוט תתרחק." ביקשתי בקול רועד. הוא הנהן ונשם עמוק כשהשפיל את עיניו לכמה שניות. "בואי, תחזרי לחדר שלך."
"לא." אמרתי בחדות. "אני נשארת כאן ואתה נשאר איתי."
"בשתיים עשרה יבואו לבדוק שאין כאן אף אחד." הוא אמר.
"מזל שיש עוד בערך שלוש או שתיים וחצי שעות." אמרתי. "אתה נשאר כאן איתי. אתה לא הולך אליהם. תבטיח לי שתתרחק. תבטיח לי במילים ולא כשאתה עושה כן עם הראש."
"אני מבטיח."
"שמה?"
"אני מבטיח שאני מתרחק מהם."
"אם אתה לא תתרחק אני אספר לאימא."
"אני אתרחק סופיה, תפסיקי." הוא אמר ברוגז. "וגם אם לא הייתי מתרחק מה כבר יש לך לספר לה?"
"שהם רוצחים, אתה מכיר את אימא היא הייתה חוקרת עליהם ואז היא הייתה מגיעה לכאן בריצה ולוקחת אותנו. היא בחיים לא תיתן לנו להיות באותו בית ספר איתם ואתה יודע את זה." הסתכלתי לו בעיניים.
"אני מתרחק." הוא אמר. "לא תצטרכי להגיד לאימא כלום."
"תבטיח."
"אני כבר הבטחתי מיליון פעם!" הוא הרים את קולו בעצבים. "שוב." אמרתי לו. "אני פאקינג מבטיח." הוא קילל.
"בלי לקלל."
"סופיה אני אהרוג אותך." הוא סינן.
"הם משפיעים עלייך. תסתכל."
"אוי לי..." הוא נשף והסתובב. מתעלם ממני ואז מתיישב מול הטלוויזיה אחרי שהדליק אותה. קמתי והתיישבתי לידו. לא אמרנו מילה עד שבאמת אחד המורים בא למועדון בשעה שתיים עשרה ואמר לנו שזה הזמן ללכת למעונות, לישון.
(מטרה: 30 הצבעות)
חזר לי המחשב :)
סליחה שחיכיתן הרבה זמן אוהבת אותכן♥
תגיבווו
�'0�̐Нv�S