[ יום אחרי, יום ראשון ]
את כל היום ביליתי עם החברים שלי. בהתחלה שפגשתי אותם בצהריים, הם דיברו איתי על החברות שלי עם התאומים אבל במשך היום זה נשכח ובילינו דווקא בכיף. השעה עכשיו שבע בערב, אני יושבת באחד הספסלים מול בניין בית הספר ביחד עם ג'וש ולוגן. הבנות הלכו להתקלח ואת לינדזי לא ראיתי כל היום, זה מוזר כי בדרך כלל היא עם לוגן... רוב הזמן אני מתכוונת.
לשניהם היו פחיות של קולה ביד ולי בקבוק מים. בהינו בבניין. "מה אתם חושבים לעשות אחרי שנסיים כאן?" ג'וש שאל פתאום. אני ולוגן הסתכלנו עליו למשך כמה שניות ואז שוב על הבניין. לגמתי מבקבוק המים שלי ואז הנחתי אותו על הירך שלי בזמן שלוגן ענה: "אני לא יודע. אני אלך לקולג' כנראה."
"סופיה?" ג'וש שאל.
"אני גם לא יודעת. אולי אהיה רואת חשבון." צחקתי. שניהם הסתכלו עליי וכשהסתכלתי עליהם ראיתי שהם מחייכים. "יתאים לך. את טובה במתמטיקה." לוגן אמר. צחקתי שוב והסטתי מבט חזרה לבניין. דיברנו בייננו עוד קצת, הדיבורים נפסקו כששמענו צעקות ונהמות.
קמנו תוך רגע ורצנו לכיוון הרעש, מעגל של תלמידים נראה, לא נראה מי היה בתוך המעגל. התלמידים צעקו, תוך רגע נהיה יותר בלגן, הרבה נדחפו. לוגן הרחיק אותי כדי שלא אפגע מאחד מהבנים שהיו שם. כשהמעגל הפך לחצי מעגל יכולנו לראות מי רב בפנים. התאומים ועוד שני בנים.
התלמידים צועקים על התאומים לעזוב אותם. אני מזהה מי זה ג'ואי ומי זה איתן כי פגשתי אותם בבוקר. איתן נתן אגרוף למי שרב איתו והעיף אותו לאחור, תוך רגע עולה מעליו וממשיך להכות אותו. ג'ואי תפס את מי שרב איתו בכתפיים ושנייה אחר כך החליק את הרגל שלו לצד כך שהם התנגשו בשל הבחור והפיל אותו, ג'ואי התחיל לבעוט בו בלי הפסקה. איתן הכה בלי רחמים. שניהם הכו בלי רחמים.
הסתכלתי על כל המתרחש בהלם. מי שג'ואי בעט בו התעלף ואז ג'ואי נהם בכעס. "עוד מישהו רוצה לסיים כמוהו?!"
מי שאיתן הרביץ לו דימם בלי הפסקה, איתן קם מהבחור שהתחיל לאבד דם ונעמד ליד אח שלו. שניהם הסתכלו על הבנים שהיו שם במבטים רצחניים. הייתי מבוהלת, הם לא נראו עצמם, זה נראה כאילו משהו השתלט עליהם. מה לעזאזל קרה כאן?
"אם תתקרבו אלינו שוב אני נשבע לכם שאנחנו נשלח אתכם לבית חולים ואולי לא רק לשם!" איתן נהם, הבנתי למה התכוון ועמדתי שם בהלם מוחלט.
"עכשיו את רואה מי החברים שלך?" לוגן התקרב לאוזן שלי. הסתכלתי עליו ולא אמרתי מילה. חזרתי להסתכל על התאומים שמבטם הצטלב עם שלי. תפסתי בידיהם של לוגן וג'וש ומשכתי אותם משם, לא רציתי לדבר עם התאומים.
"סופיה." שניהם קראו בשמי. עצרתי, לוגן וג'וש ניסו למשוך אותי משם ולהמשיך ללכת אבל הסתובבתי והסתכלתי עליהם. ראיתי מעבר לכתפו של איתן שהבחורים שם מסביב לאלה שחטפו.
"הם התחילו איתנו." איתן אמר ואני חזרתי להסתכל עליו. "לא עשינו שום דבר רע. את מאמינה לנו נכון?"
"לא היא לא מאמינה לכם." לוגן התעצבן והרים את קולו, הוא עדיין החזיק בידי. "תתרחקו ממנה!"
"אני לא דיברתי איתך." איתן אמר לו בקרירות. "סופיה..." קולו רך יותר.
בלעתי את רוקי והסתכלתי עליו.
"הם התחילו איתנו, הם באו והתגרו בנו." ג'ואי אמר, הוא נשמע כל כך נואש לשכנע אותי. בהיתי בשניהם ולא אמרתי מילה. לוגן וג'וש היו במצב התקפה וג'ואי ואיתן נראו עייפים. החלטתי לשתוק ופשוט הסתובבתי משם, שחררתי מהידיים של לוגן וג'וש והלכתי משם.
עצרנו מול המועדון, לא נשמע שום קול מבפנים. לוגן התקרב ופתח את הדלת, שלושתנו נכנסנו פנימה. מיהרתי להגיע אל הפוף ולהתיישב עליו עם מבט חסר אונים על הפנים. הסתכלתי על שני חבריי שעמדו מולי ואז התיישבו.
"למה המבט הזה??" לוגן שאל, נשמע באמת לא מבין. לא עניתי לו והמשכתי להסתכל עליו. "את באמת עצובה בגלל מה שראית?"
"הם חברים של-"
"הם לא חברים שלך!" שניהם קטעו אותי והרימו מעט את קולם. נבהלתי ופערתי את עיניי, מסתכלת עליהם בהלם. "סופיה, תקשיבי לי." לוגן התרומם מעט וישב על ברכיו מולי, תופס בידיי. "הם לא חברים שלך, הם רוצחים, יש להם בעיות כעס. את ראית את זה עכשיו בעיניים שלך."
"אבל מה אם באמת התחילו איתם?" שאלתי בטון חסר אונים. "זה משהו שכן יכול לקרות בגלל כל מה שמדברים עליהם."
"יכול להיות שבאמת הבחורים האלה באו בכוונה להתגרות בהם." ג'וש אמר ולוגן שלח לו מבט חד. "אבל את ראית את התגובה שלהם. הם עילפו אחד מהם ואם התאום שנתן אגרופים לא היה עוצר גם השני היה מתעלף. הם לא שלטו בעצמם ואת ראית זה."
"נכון." לוגן הסכים איתו והנהן, חוזר להסתכל עליי. "יש להם בעיות כעס. הם רוצחים."
"מה אם הם לא?" שאלתי. "חשבתם על זה?" קולי חלש מעט, אני באמת עצובה בגלל מה שראיתי. ראיתי את שניהם לגמרי יוצאים משליטה. שניהם החליפו מבטים.
"אבל הם כן." לוגן ענה. "תתרחקי מהם, בבקשה." הוא שחרר מידיי ואז חזר להתיישב ליד ג'וש. "הם לא יביאו טוב לחיים שלך, לנפש שלך. אנחנו חברים שלך ואנחנו לא רוצים לראות אותך נופלת."
הנהנתי והשפלתי את מבטי.
"שמעת על האח הגדול שלהם?" ג'וש גרם לי להרים את מבטי בחדות. שתי הבנות שעצרו אותי ביום שישי התחילו להגיד משהו על זה ואז ג'ואי בא.
"לא." אמרתי. משום מה הלב שלי התחיל לפעום מהר יותר. ג'וש ולוגן החליפו מבטים שוב ואז הסתכלו עליי. "מה קרה עם אח שלהם הגדול?"
"מספרים שכשהם היו בני שמונה ואח שלהם הגדול היה בן שש עשרה הם הלכו ערב אחד יחד לראות סרט. אמרו שאח שלהם התלהב מהרישיון החדש שהוא קיבל." ג'וש התחיל לספר. "אמרו שהם רבו באמצע הסרט כי הם רצו עוד פופקורן, כן על משהו טיפשי אבל הם היו בני שמונה. אח שלהם לא רצה לקנות להם, והם המשיכו לריב. אומרים שג'ואי היה זה שהרים יד על אח שלו קודם ואז כשאיתן הרביץ אח שלהם תפס את שניהם וגרר אותם החוצה מהקולנוע."
בהיתי בג'וש והקשבתי.
"הוא דחף אותם לרכב. בימים האחדים שהיה לאח שלהם רישיון הוא היה נוסע רק דרך העיר הביתה ולא לוקח את הדרך הקצרה כי הוא פחד, הכל היה יער ועצים אבל באותו ערב הוא החליט לנסוע שם כי הוא רצה להגיע כמה שיותר הביתה." ג'וש עצר לרגע, נשם עמוק, הסתכל על לוגן ואז המשיך.
"איתן וג'ואי התחילו לעשות בלגן שלם ברכב, הם הרביצו לאח שלהם תוך כדי נסיעה ולבסוף הוא עצר בצד. הוא הסתובב אליהם והתחיל לצעוק ובסוף אחד התאומים נתן אגרוף ממש חזק לאח שלהם בראש והתאום השני גם המשיך לתת אגרופים בראש והאח התעלף." כשהוא סיים את המשפט פערתי את עיניי בהלם.
"האחים יצאו מהרכב ומרוב עצבים הם התחילו לדחוף את הרכב לתוך היער. הם דחפו ודחפו ואז הרכב נפל ישר לתוך היער. אמרו שכשהרכב התנגש באחד העצים יותר למטה הוא התהפך, ואז הרכב נפל הפוך לתוך נהר והאח היה בפנים." ג'וש הסתכל לי בעיניים. "הוא מת."
"מה?" הלב שלי פעם חזק ופחדתי שאולי אני אקבל התקף לב. הרגשתי את הפעימות שלי בכל הגוף. זה זעזע אותי. שניהם הנהנו.
"התאומים אמרו למשטרה שאח שלהם השאיר אותם בקולנוע. הם חזרו לקולנוע אחרי שעשו את זה. קבעו את מה שקרה לאח שלהם כתאונה." לוגן אמר. "היו אנשים שנסעו בכבישים שאמרו שהם ראו את האחים דוחפים את הרכב, שהיה חשוך וכשהם נסעו הם לא הבינו מה בעצם קורה שם אבל כבר סגרו את התיק הזה ולא רצו להפוך אותו לתיק רצח אז המשטרה עזבה את זה."
הטלפון שלי התחיל לרטוט בכיס שלי אבל לא היה לי אכפת. לא הוצאתי אותו ולא עניתי למי שהמשיך להתקשר בלי הפסקה. התחלתי לבכות. האמנתי לסיפור שלהם משום מה. ראיתי אותם מאבדים שליטה, ג'ואי גרם למישהו לאבד הכרה לעזאזל. אם הם התנהגו ככה, רצחו את חברות שלהם ויש להם בעיות כעס למה שהם לא יהרגו גם את אח שלהם? וזה קרה עוד לפני רצח החברות.
לוגן אמר שיש אנשים שראו אותם. הם רצחו כבר בגיל שמונה. הטלפון שלי לא הפסיק לרטוט אבל הייתי כל כך בהלם שלא היה לי אכפת מזה בכלל. התחלתי לבכות יותר בקולניות ואז לוגן משך אותי לחיבוק. הרגשתי את ידו של ג'וש על זרועי כניחום.
"הכל בסדר." לוגן לחש לי. "פשוט תתרחקי מהם. הם עשו הרבה דברים. אני באמת לא מבין למה הכניסו אותם לכאן." הפסיקו להתקשר אליי. הטלפון של לוגן התחיל לצלצל. הוא התנתק מהחיבוק והוציא את הטלפון. ראיתי את השם של היילי על המסך. הוא סינן אותה והכניס את הטלפון חזרה לכיס.
עכשיו הטלפון של ג'וש התחיל לצלצל. "זאת היילי, אני עונה." הוא אמר ואז הצמיד את הטלפון לאוזן שלו. "היי." הוא ענה. "כן, סופיה פה איתי." הוא הסתכל עליי. "אוקי, רגע." הוא אמר והסתכל עליי, מושיט לי את הטלפון שלו. "היא מחפשת אותך."
"מה?" אפשר היה לשמוע שבכיתי.
"איפה את?" היא שאלה, נשמעת לחוצה. "ניסיתי להשיג אותך בלי הפסקה."
"אני יודעת." משכתי באפי. "מה יש?"
"אח שלך." היא אמרה. משום מה הרגשתי לרגע כאילו נתנו לי אגרוף בבטן. "הוא הלך עם התאומים, הם ממש פיזית דחפו אותו ולקחו אותו איתם."
(מטרה: 30 הצבעות)
בבקשה תגיבוו