״איך המטופלת שלנו מרגישה?!״ קול גברי וצוהל נשמע. ״תברח! לך מכאן, תגיד לעצמך היכון הכן צא או ווטאבר!!״ אני לוחשת בהיסטריה ותופסת את כתפיו של רוס בחוזקה. עיניי נפערות כמו עיניו של רוס כשאנחנו מביטים אחד על השני ברגע מהיר - הוא מהנהן נמרצות ומתנתק ממני במהירות.
קול צעדיו של הרופא המתקרב ועומד ליד הווילון מסמן לנו שיש לנו בדיוק עוד, שלוש שתיים -
רוס פותח את החלון ליד המיטה שלי, מזנק החוצה ונתפס בעזרת אצבעותיו בעדן החלון.
פערתי את פי בשוק וניערתי את ראשי מהמחשבות.
הוא פאקינג קפץ מהחלון —
בהחלטה מהירה ולחוצה סגרתי במהירות את החלון בטריקה - שמעתי אותו מסנן קללה ואת גופו נופל לאדמה במכה.
פאק ריילי, מה את חושב שאת עושה עושה?! יכול להיות שסגרתי לו על הידיים? כן, זה מה שעש-
הווילון הוסט במכה והרופא החייכן הופיע עם חלוק לבן ופנקס קטן בידו.
אני עוד הסתכלתי על החלון, מנסה להבין מה הנזק שגרמתי לרוס מזה שסגרתי לו את החלון על האצבעות...
״הכל בסדר?״ הרופא שאל בקול מנומס אך חשדן.
הסטתי את מבטי מהחלון במהירות והסתכלתי עליו בחיוך קטן. ״כן.. אהמ.. אפילו מצויין, מתי אוכל להשתחרר?״ שאלתי בחיוך צבוע והעברתי יד לחוצה ורועדת בשיערי הבהיר.
שפתיי עוד עיקצצו מתחושת שפתיו של רוס עליהן, מחום גופו על גופי, מכפותיו הרותחות לופתות את מותני... לעזאזל.
״אני מבין שאת לא אוהבת בתי חולים, מה?״ שאל הרופא בחינניות וסימן לי עם ידו להישכב בחזרה עם גבי אחורה.
נשכבתי בחזרה על גבי באיטיות, משתדלת לא להרגיש את הכאב שוב כשאני מנסה לחשוב על שפתיי המעקצצות בתחושה נעימה.
״אני אבדוק אותך טיפה ואם אראה לנכון אני אשחרר אותך.״ אמר, ״תשכבי על הצד בבקשה.״ הסתובבתי והפנתי לו את גבי, מרגישה טיפה אי נוחות בגלל שהוא גבר. ״אני הולך לגעת טיפה בגב התחתון שלך עם האגודל כדי לדעת אם יש נזק בעמוד השדרה.״ הודיע לי כשראה את הלחץ. בלעתי את רוקי והנהנתי פעם אחת. הרגשתי את אגודלו נוגע בעמוד השדרה שלי בתנועה מעגלית, לוחץ טיפה וגורם לאנקת כאב קטנה להיפלט מפי. ״מצטער.״ אמר והתרחק.
חזרתי בזהירות לשכב על גבי והתבוננתי בו כותב במהירות עם עט שחור על הפנקס שבידו. ״לא הרגשתי משהו חריג, האחות גם בדקה אותך, אז יהיה בסדר, לא קיבלת שם מכה קשה מידי, רוב הכאבים שלך יהיו בראש אז אם תרגישי בגב תוכלי לנטול משכך כאבים וזה יעזור גם לראש.״ אמר בחיוך, ״אמא שלך נמצאת פה בחוץ עם עוד מישהי, את מרשה להן להיכנס?״ שאל בהיסוס.
עוד מישהי?
״כן, תודה רבה.״ אמרתי בחיוך מנומס. הרופא הסתובב, הסיט את הווילון וסגר בחזרה.
נשפתי אוויר וחייכתי לתקרה הלבנה, צחוק מאושר ומתגלגל יוצא מפי כשאני מחזיקה בבטני.
מי ידע שאני יכולה להיות מאושרת בגלל נשיקה מגבר, להרגיש כל כך טוב אחרי ההבנה שהוא שלי...
כן, הוא שלי.
אני לא יכולה לחלוק במי שנותן לי אושר כזה, אני צריכה לשמור עליו שלי לתמיד, לנצח נצחים... ואני אשמור בכל כוחי.
״בייבי שלי...״ קול לחש, הווילון הוסט מעט הצידה ודמותה של בת דוד שלי - לנדה סילבה - הופיעה מולי. עיניה הגדולות והכחולות כים מלאות בדמעות, המסקרה מרוחה על כל לחייה האדומות והיא מתבוננת בי במבט שבור, מרוסק ודואג כל כך... שגם ליבי נשבר והתכווץ בחזי.
״לא...היי...למה את בוכה ככה?״ התיישבתי בזהירות על המיטה החורקת מעט ופרסתי את זרועותיי לצדדים בהזמנה לחבוק דוב.
לנדה רצה לזרועותיי בהזדמנות הראשונה שהייתה לה - דמעותיה מתפזרות סביבה בשיברון כשהיא מתנגשת בגופי ורועדת בין זרועותיי שעוטפות אותה בחום. הנשימות שלה רצוצות וקטועות, היא מגמגמת כל מיני מילים לא מובנות ומניחה את ראשה בצווארי, מסניפה אותי אליה בדאגה מרסקת. ״הכל בסדר...״ אני לוחשת בניחום ומוחצת את גופה בחום, מרגישה את האהבה והגעגוע שלי אליה פורצים לתוך ליבי בערת רגשות.
״כלו-כ-כלום לא בס-בסדר!״ מגמגמת ומרימה את ראשה בחדות אליי, נועצת בי מבט נוזף. ״כמעט מתת! יכולת למות שם!!״ צועדת ומוחצת אותי יותר כאילו מנסה לשמור עליי קרוב אליה.
״כמעט זה לא נחשב.״ השבתי והוצאתי לשון בהתגרות, מחייכת אליה חיוך גדול ומשועשע. ״אויש! סתמי ת׳פה שלך, חתיכת כלבה! אני ואמא שלך חיכינו שעות בחוץ... כבר-״ מהססת טיפה לפני שלוחשת בעיניי עגל כחולות, אדומות ונפוחות שמרוחות במסקרה שחורה, ״כבר חשבתי שאיבדתי אותך...״
״איך יכולת לחשוב ככה? את לעולם לא תיפטרי ממני בכזאת קלות.״ אמרתי בשעשוע והעברתי את אגודלי על לחייה - נשקתי אותה בחום.
״מה זאת כל האהבה הזאת?״ קולה של אמא נשמע מהצד, ״לי לא מגיע קצת?״ שאלה ונעמדה בין הווילונות עם הידיים משולבות על החזה.
״בואי אלינו!״ קראתי והעברתי את ידי השניה על לחייה של לנדה.
״רדי ממני, לנדה. תמהרי לפני שאני זורקת אותך לרצפה.״ אמרתי בקשיחות.
היא פרצה בצחוק וירדה מגופי - הולכת לכיוון אמא ולוחשת לה משהו לפני שמסיטה שוב את הווילון - ״אני הולכת לקנןת מים או חטיף קטן וחוזרת.״ והווילונות הוסטו בחזרה.
ראיתי בהצצה קצרה את כל הבלגן שהולך בחוץ, את כל האנשים שיושבים עם הראש בין הרגליים ומייבבים בפחד על חיי הקרובים שלהם.
עכשיו אני יודעת שמה שקרה בבית המשפט היה גדול בהרבה ממה שאני זוכרת באמת.
חיוכה של אמא ירד במהירות והיא נעצה בי את עיניה הכחולות כקרח במבט אפלולי ומלא בזעם מתפשט. נרתעתי לאחור בהפתעה והחזקתי את הסדינים של המיטה כשאני מכווצת את גבותיי.
המתח הורגש בינינו לפתע, האהבה נעלמה כלא הייתה.
ידעתי שלאמא יש צד כזה, ידעתי שהיא לא אוהבת אותי כמו שאני אוהבת אותה ומוכנה לעשות בשבילה כל דבר.
אני מניחה שזאת אחת הבעיות שלי.... ברגע שמישהו נכנס לי ללב אני אעניק לו את כל האהבה שרק אוכל לתת אבל רוב הסיכויים שהוא לא יחזיר לי את אותה האהבה.
אמא תמיד הייתה בלב שלי, אבל רק בתור אמא שאני אוהבת ומכבדת בכל ליבי.
״שמעתי אותך פה עם מישהו.״ אמא אמרה לאחר כמה דקות של מתח ואימה בינינו. השתיקה הייתה עדיפה, כן בהחלט.
יכול להיות שהיא שמעה את רוס? לאלאלאלא... היא תספר לסבא, היא תהרוס לי את כל הקשרים עם המשפחה, אני בספק אם אני אוכל להסתכל לאבא בעיניים, לא-
״הרופא?״ שאלתי, קולי נמוך ורציני לנוכח כל מבטי הרצח שהיא שולחת לי.
אמא צועדת אליי בצעדים מאיימים ואיטיים, מתקרבת אל המיטה שלי בדממה מצמררת.
״זה לא היה הרופא.״ קובעת, ״מי זה היה באמת, ריילי? ואל תעיזי לשקר לי.״
הספקתי לספר לכן שאמא של ריילי היא הדמות השנואה עליי? למרות שאני זאת שהמצאתי אותה אני פשוט שונאת אותה😁😂😂