״קלואי!״ אני צועקת, זורקת עוד אבן על חלון הבית שלה. הבית של קולאי לא גדול מאוד, אבל הוא נורא גבוה. הקירות בצבעי חום בהיר בסגנון מצרי, החלון הגבוה של החדר שלה פתוח מעט אבל לא מספיק.
זואי שלצידי. מקפצת כבר מלא זמן ומתנשפת כמו חיה - תופסת את התיק בצבע כחול שלה וזורקת על החלון, גורמת לרעש צלצולים להשמע.
החלון נפתח שניה אחר כך בקול של אנחה ושערה השטני בהיר של קלואי מציץ החוצה כמו רעמה פרועה של אחרי שנ״צ.
״בואי לפה, סתומה! קבענו להיפגש ושכחת מאיתנו?!״ זואי מניפה את ידיה באוויר וצועקת במאמץ.
״מי זורק תיק על חלון? שתי מפגרות... איבדתי את השיט שלכן.״ ממלמלת בזעף ומגלגלת את עיניה.
״בואי לפה לפני שאני מושכת אותך מהאוזניים את כל המדרגות!״ אני צועקת באיום ורוקעת ברגלי על המדרכה של ביתה.
היא מעבירה עליי את עיניה הכחולות כמו שלי ומחייכת בחוסר ציניות, ״אני באה.״ אומרת בקול נשי, צווחני ודבילי, ונעלמת לתוך הבית כשאני וזואי נאנחות ומסתכלות אחת על השניה ביאוש.
זואי הולכת ולוקחת את התיק שלה מתוך כל העציצים והפרחים מתחת לחלון, מתחילה לנער אותו ולדפוק עליו בידיה כשהאבק ומלא אדמה מתפזרים מטה.
״באמת מי זורק תיק על חלון?״ אני שואלת בגבות מכווצות ומרגישה איך הצחוק נבנה בבטני בעקבות העצבים שהיא פורקת על התיק.
״אל תתחילי.״ נועצת בי את מבטה הקשוח ויוצאת מהעציצים, נעמדת מולי עם כתפיים משוחררות ועייפות.
לבסוף הדלת בצבע שחור של קלואי נפתחת, ״הינה הפסיכופטיות שלי.״ היא מחייכת, נראית מסודרת יותר בג'ינס כחול בהיר וחולצה לבנה כששיערה מגיע לגובה הכתפיים.
״הינה המברזנית...״ אני ממלמלת בזעם, ״בואו נלך, אני צריכה שתעזרו לי לעשות מוניטין.״ אני קורצת להן ומוציאה את מפתחות הרכב שלי כשאני נעמדת ממש ליד הדלת ומנופפת להן במפתחות.
הן מחייכות חיוך גדול ושובב, ״איך נעשה את זה?״ זואי שואלת עם גבה מורמת, כאילו מאתגרת אותי. ״אנחנו נשתתף בסדנא לטיפול בעצבים.״ אני מכריזה בחיוך שטני, ״אני אביא את וולטר בזמן שאתן תארגנו את השטויות האלה... עיתונאים, מצלמות לחדשות, רדיו... ווטאבר.״ אני מונה בידי דברים שיעזרו לי לפרסם שמועות על טיפול באלימות של רוס.
״את באמת חושבת שרוס יסכים להוריד ככה מהאגו שלו?״ קלואי מרימה גבה, מוציאה את מפתחות האאודי בצבע כחול בהיר שלה.
״אני לא שואלת אותו, או שהוא עושה את זה או שריילי תשלח אותו לבית שלו!״ מתרגזת זואי ורוקעת ברגלה.
״מה יש לך איתו?״ אני מרימה גבה במעט עצבים. זו לא תגובה נורמאלית, היא כועסת עליו.
״בגללו יש לי טיסה למיאמי! לעבור כל מיני סדנאות של בלשים! דברים שעשיתי בגיל פאקינג 20!״ צועקת ונאנחת, ״מגיע לו להוריד את האגו המסריח שלו.״ רוקעת ברגלה שוב.
״בסדר בסדר... לנשום.״ אני צוחקת, ״תארגנו לי אנשים, אני אביא את רוס. זה מתחיל ב18:30, אל תאחרו.״ אני נכנסת לרכב, שמה את משקפי השמש שלי ונוסעת רוורס כששתיהן מגלגלות לי עיניים ובוחנות את הרכב שלי.
״רוס?״ אני מתקשרת אליו בדיבורית, נוסעת בכביש מהיר כשמשקפי שמש על פניי ביחד עם פחית קולה וקש בידי.
״ממתי יש לך את המספר שלי?״ שואל באדישות.
אני מגלגלת את עיניי ומרימה את משקפי השמש לתפוס את שיערי הבלונדיני.
״השגתי ממאט... הבחור מאוהב לך בצורה, אתה יודע?״ אני שואלת, מחייכת חיוך קטן.
״כמה חבל בשבילו... אני לוהט מידי, לא ברמה שלו.״ מתנשא, קולות של שירים נשמעים ברקע, גורמים לי לכווץ את גבותיי.
״איפה אתה?״ אני שואלת בחדות. ״מה קרה? למה התקשרת?״ מתעלם מהשאלה שלי.
״אני שאלתי קודם, איפה אתה?״ רוטנת. אצבעותיי מתהדקות על ההגה ואני לוחצת יותר על הגז.
״אני במועדון, סוגר... כמה דברים.״ ממלמל, שיעול תוקע אותו באמצע.
אני מדמיינת אותו שם עם בחורות, רוקד ושותה להנאתו. מי אמר שמותר לו בכלל? יש לו עבודה, אסור לו ללכת ככה סתם.
״סוגר או פותח?״ אני מרימה גבה, נותנת עקיצה קטנה.
״סוגר, סוגר, ריילי. הייתי צריך לסיים משהו בנוגע לכתבת אחת.״ אומר בקול נוקשה. ״טוב, אני מקווה שסיימת לפתוח את הכתבת, יש לנו משהו לעשות.״ אני מחייכת חיוך מתגרה.
״לא פתחתי שום-״
״בלהבלהבלה...״ אני קוטעת אותו, ״תפגוש אותי ליד המשרד?״ אני שואלת ביותר נחמדות.
״תפגשי אותי ליד המשרד, אני עם הרכב ואני לא משאיר אותו שם.״
״אבל מה עם הרכב שלי?״ אני מזייפת טון עצוב. ״הוא ישרוד, קדימה. אני אחכה לך שם עוד עשר דקות.״ קובע.
קול ניתוק נשמע מיד אחרי.
אני פוערת את עיניי ופי בשוק. הוא ניתק לי בפנים כדי שאני לא אומר אחרת?! חצוף!
ניסיתי להתקשר שוב בשביל האגו המסכן שלי, ״הגעתם לתא הקולי של...״
״אוף... לעזאזל איתך, רוס וולטר.״ נאנחתי בגלגול עיניים.
החנתי את הרכב בחניון האפור מלא הפלורוסנטים מתחת למשרדים, החניון ריק לחלוטין, העקבים שלי השמיעו רעש על הרצפה החלולה ומציל לו לאורך כל המקום. המספר של הקומה רשום על כל חניה בצבע צהוב ובהמשך מימיני יש את הכניסה למשרדים עם שני שומרים שעומדים ליד המעליות.
יצאתי מהג׳יפ ונעמדתי מלפניו בתסכול, נשענת עליו עם גבי ומחכה שרכבו של רוס יבוא.
לא ראיתי את הרכב שלו אף פעם... ויש לי קטע עם זה, אני מתה לראות איזה סוג רכב יש לו.
ג'יפ רוביקון בצבע שחור מט נכנס לחניון, נעצר ממש מולי כשהחלון הגבוה ירד לאט ועיניו הירוקות מלאות השיעשוע של רוס נחשפו לעיניי.
משקפי שמש אלגנטיות על ראשו, מכופתרת לבנה מכופלת על זרועו השרירית שמונחת על החלון עם הצמידים המטריפים בצבעי שחור-לבן, ועורו השזוף מבריק מהחום של יולי.
נשימתי נעתקה מהמראה הלוהט הזה, הוא נראה סופר חתיך עם המכופתרת והעור המזיע הזה... זה יופי לא חוקי בכלל—!
כיחכחתי קלות בגרוני, מנסה להתעלם מההשפעה שהוא מעביר בגופי והסתכלתי עליו במבט עצבני מחודש. ״מגיע לך מכות.״ סיננתי, נפרדתי מהג'יפ שלי בדחיפה קלה עם גופי וצועדת לכיוון המושב שליד הנהג סביב כל הרכב המושלם שלו...
אני מתה לכזה גם, דרך אגב.
התיישבתי וסגרתי את הדלת באיטיות, הנחתי את התיק השחור שלי בין רגליי כשהעברתי את מבטי בפליאה על הרכב המושלם שמריח כל כך טוב... ״מה זו המפלצת המושלמת הזאת?״ לחשתי, הנחתי את ראשי על המשענת והפנתי את ראשי לרוס, מסתכלת עליו בצפייה.
רוס חייך אליי חיוך מטריף ומעלף, גומה משתקת בלטה בלחיו הימנית. ״זה האוטו שלי, אוטו - ריילי, ריילי - אוטו.״
הרגשתי שבא לי לקפוץ מאיזה בניין מרוב התלהבות. גופי עלה ברמות אנדרנלין לא ברורות כשראיתי את החיוך המשגע שלו בתוך האוטו המשגע שלו.
״אני רוצה את האוטו הזה! חוץ מזה, אתה לא יודע לאן הולכים, תן לי לנהוג!״ הפצרתי בו עם עיניים מתלהבות.
הוא הסתכל עליי במבט קר, ורגע אחר כך הסיט את מבטו לכביש, ״תדריכי אותי. אין סיכוי שאני נותן לך את האוטו שלי.״ קבע בטון חד משמעי, ״גם אם העולם יתפוצץ...״ לחש לבסוף.
פערתי את פי אפילו יותר והעברתי מבטים חוזרים על הרכב בזמן שהוא עשה רוורס ויצא מהחניון הקטן של עורכי הדין - יצא אל הכביש הסואן של ניו יורק.
״אז, לאן הולכים?״ הרים גבה והקשיב לקול המפקד בוויז שנותן הוראות נסיעה מדוייקות לסדנא לטיפול בעצבים שהולכת להוריד ממני את התקשורת בכותרת חדשה.
אני כבר מסוגלת לדמיין אותה
׳עורכת הדין סילבה לוקחת אחריות גם על המפגרים שבנינו, אחד מהם - רוס וולטר, שהסכים לטפל בעצמו בחסותה.׳
בטח זה ארוך מידי והכתבים האלה ידעו לעשות משהו פלצני וקליט אחר כדי שאנשים יעבירו מפה לאוזן בקלות, כרגיל.
צמידיו של רוס עשו קולות שקשוק קל כשהוא סיבב את ההגה ביד אחת בפניה שמאלה, גרם לוורידים בידו להתבלט יותר.
בלעתי את רוקי והסתכלתי על פרופיל פניו בחיוך זדוני קטן, ״סוד.״ אמרתי.
״כבר את לוקחת אותי לדייט, אחות?״ שאל בעוקצנות והחזיר אליי את מבטו הציני והרשע.
שנינו לא רגילים לכל העניין הזה, והוא לא מרגיש לי כמו אח בכלל - לא עם כל המראה הזה או העקיצות הסקסיות האלה... חוץ מהמילה אחות שעושה לי חלחלה. ״אני לא אחותך,״ הזעפתי פנים ובלעתי רוק, ״אתה אולי הבן של אמא שלי אבל אתה לא אח שלי.״
״בגלל זה את לוקחת אותי לדייט?״ החזיר את מבטו המרושע לכביש - התקרב יותר ויותר ליעד הנוקמני שלי.
אתה עוד תתחנן שאני אקח אותך לדייט...אבל זה לא הכיוון בכלל.
״היית מת שאני אקח אותך לדייט, וולטר.״ אמרתי בגלגול עיניים והפנתי את מבטי ימינה אל הנוף של הבניינים הגבוהים.
המסכים של ניו יורק הקרינו את פרצופה של ריהאנה בתמונות חדשות, גרמו למבטי להתביט עליהם.
״תכף אני באמת מת...״ מלמל רוס מתחת לאף ונכנס בפניה חדה ומטלטלת לתוך החניון של הבניין שעוסק בטיפול פסיכיאטרי. הם החליטו לעשות סדנאות ניסיון חינמיות עבור אנשים חדשים.
החנקתי חיוך ונשארתי בשקט,
כי תכף הוא באמת מת.
שבת שלום❤️