״ריילי...״ אני מרגישה יד עוברת על פניי ומסיטה את שיערי ברכות ועדינות. ״ריילי קומי..״ עיניי סגורות בשלווה, שיערי פרוע על הכרית באי סדר וכל הגוף שלי מעקצץ בתחושה הנעימה של הסדינים. ״למה? למה זה כזה דפוק...״ קול גברי וצרוד של הבוקר לוחש בתסכול, אצבעות גדולות ועבות עוברות על לחיי ועל מצחי בעדינות, מעבירות לי תחושה מפנקת.
אור השמש קורן פנימה מהחלון של החדר שלי, מתפרס על פניי הישנות בעוצמה וגורם לי לכווץ טיפה את עיניי. אני רוכנת למגע הנעים, מתכרבלת לתוך כף היד שגורמת לי לחמימות.
״אם אתה גבר ושכבנו, זה הזמן ללכת הביתה.״ אני ממלמלת, מסיטה את ראשי באיטיות לכיוון ידו, שפתיי עוברות על אגודלו ומכניסות אותו אל פי, מעבירה עליו את לשוני ברכות.
הוא קופא, אני שומעת איך הוא מסנן קללה חרישית וכמעט מחייכת בזדוניות. כף ידו נכרכת סביב עורפי מעט ולא זזה עוד.
אני מוציאה את אגודלו מפי לאחר שאני מעבירה אותה בין שפתיי ומתרחקת, מסתובבת לצד השני של המיטה ביחד עם הפוך הלבן.
אני שומעת אותו נושם עמוק כדי להרגיע. ״אם את אישה ואת ישנונית בצורה מעצבנת, זה הזמן לקום.״ הקול חודר לחלל הנעים והרך כמו עננים שבראשי ומעצבן אותי.
אני מרימה את ראשי מעט כשאני שכובה על הצד בעיניים עצומות, ״סתום תפה.״ אני יורה, מרימה את הכרית ושמה על פניי, מנסה ליצור חושך כשאני נאנחת בקול רם.
הכרית עפה מפניי בכוח והשמיכה נמשכת ממני בחוסר רחמים. ״אנחנו צריכים לתחקר את לואי היום, בואי נצא!״ רוטן.
הקול נהיה מוכר יותר ויותר.
אני מכווצת את גבותיי, ופולטת נשיפה חסרת סבלנות, ״רוס...״ אני מחייכת בעיניים עצומות ונשכבת על גבי כשכל גופי שרוע על המיטה. ״לא הספיק לך לטמטם אותי אתמול? גם היום אתה מחרפן אותי?״ אני ממלמלת בזעף.
אין לי כוח לקום, הגוף שלי חלש כל כך, מכורבל במיטה כשכל השמיכות כרוכות סביב רגליי. ״בסוף אני מתגרשת אותך מהבית שלי...״ אני קמה לישיבה באמצע המיטה הגדולה ומרימה את אצבעי הנוזפת לכיוון הקול, גבותיי מתכווצות ושפתיי מתהדקות כשאני נוזפת בו בעיניים עצומות.
״מגורש!״ אני מרימה את קולי ומתרסקת בחזרה לתוך המיטה בנפילה על גבי, מה שגורם למיטה לרעוד טיפה.
אני מרגישה איך גופי נמשך מכפות רגליי, נגרר על המיטה בעדינות עד שמושיב אותי על קצה המיטה כשידיו דואגות שאני לא אפול על הרצפה. ״את לא תתעוררי הא...״ קולו הגברי ממלמל בתסכול ונאנח. אני נמשכת עוד טיפה קדימה עד שאני מרגישה ידיים עוטפות את רגליי החלקות והשזופות בעדינות אך בחוסר סבלנות, ראשי נזרק לכיוון הרצפה ואני מושיטה ידיים למטה -
טופחת עם ידיי על משהו רך, קשיח ושרירי, מכוסה בד גינס.
נעלי ספורט גבריות עם צעדים כבדים נשמעים על פרקט החדר שלי.
הוא אשכרה מרים אותי כי אני לא קמה?
כמה זמן הוא מנסה להעיר אותי?
״אממממ״ אני מהמהמת בחמימות, ״זה נעים.״ אני אומרת ומחייכת בעיניים עצומות. שערי מתפרע לגמרי ונופל על הרצפה.
״אני לא מאמין... מה אני עושה איתך פה בכלל?״ לוחש בזעם כשממשיך ללכת וראשי זז מצד לצד. ״תורידי את הידיים שלך מהתחת שלי! אני אאבד את זה בסוף, אלוהים.... שמישהו יעזור לי פה...״ מתלונן בקול רועש שגורם לי לצחקק כמו שיכורה, אני תופסת בחוזקה את מה שנמצא בין כפותיי ומוחצת -
לפתע אני מרגישה שמורידים את גופי בדחיפות אל עדינות ומשעינים את ידי על הכיור הקפוא של חדר האמבטיה.
״תפקחי את העיניים שלך, אני ככה מלהתעצבן וללכת לחקירה בעצמי.״ אומר בקשיחות.
אני פוקחת את עיניי בכיווץ גבות, גונחת בתסכול ומסתכלת לתוך המראה הארוכה של חדר האמבטיה.
רוס עומד מאחוריי, ידיו הגבריות בעלות הצמידים והטבעות מכסף מחזיקות אותו מלפול על גופי כשהוא נצמד אליי מאחורי ומייצב אותי.
״חקירה..?״ אני ממלמלת בחוסר הבנה, ״צריך לשלוח אותו למאסר עולם... לא לחקירה.״ אני מנידה בראשי לשלילה.
״תשטפי פנים ותתארגני כבר...״ רוטן.
אני מרימה את פניי לעברו, קולטת כמה הוא נראה גבוה ממני בתוך המראה שלי. זיפיו הגבריים כל כך יפים... בא לי להעביר עליהם את אצבעותיי בלי הפסקה... והינה, העולם הרך והקסום חוזר לאט לאט... עפעפי מתחילים למצמץ באיטיות מלאת רכות.
״אל תירדמי שוב... לא, לא, לא.״ קורא לי שוב. ״הינה!״ אני מתפרצת בחדות, עדיין ישנונית לגמרי. ״קמתי!! קמתי!!! עכשיו תעשה היכון הכן צא מכאן ותפסיק להציק!!״ אני נשמעת כל כך מתוסכלת.
״תשטפי פנים ואני הולך, נשבע.״ אומר בקול רציני.
אני מסתכלת על עיניו הירוקות והבהירות דרך המראה, הן מלאות נחישות, עצבים, חוסר סבלנות, אבל גם..- סקרנות, הוא סקרן לגביי.
אני מרגישה כל כך עייפה... אין לי כוח לשאול אפילו מה פשר המבט הזה שהוא נועץ בי.
אני מורידה את פניי לכיור, נשענת לכיור עם כל גופי וגם - נתקלת עם התחת שלי שמכוסה רק בשורט קצר ולא מועיל באגן קשוח, לוהט, ומסחרר כמו פאקינג גן עדן שיכול לז**ן אותי חזק.
נשימתי נעתקת ועיניי נפערות.
אלוהים אני ישנונית מידי בשביל זה...
אני בולעת את רוקי בכבדות ופותחת את הברז בהתעלמות מהמגע הפתאומי שנוצר בינינו, שוטפת את פניי ומייבשת במגבת לבנה בטפיחות כשהוא לא מנתק את החיבור בינינו.
הוא לא זז, ואני חוששת שהוא אפילו לא מעז לנשום.
אני מזדקפת ומסתובבת - קולטת שהוא עדיין מאוד צמוד לגופי עם ידיו משני צדדי, רוכן אליי.
״היכון הכן צא...״ הוא מהנהן במלמול לדברים שאמרתי לפני כן, ״לעשות את זה?״ שואל ומתקרב אל פניי, אפו מתחכך באפי באגביות כשאני מביטה בו בבחינה, עיניי הכחולות גדלות אליו ומסתכלות עליו בסקרנות.
״אתה צריך... אז אני מניחה שכן.״ אני אומרת ומחכחת את אפי בחזרה באפו.
עיניו הקסומות יורדות באיטיות - מסתכלות על שפתיי——
הוא בוחן את שפתיי בעיניו הירוקות, הגורגרת בצווארו עולה ויורדת בקושי, מצחו כמעט נשען על מצחי וידיו שלצידי גופי כמעט נוגעות בי.
״היכון הכן-״ הוא לוחש לשפתיי האדומות מהשינה ומפריע לרגע שבו הסתכלתי על עיניו מלאות הרגש, רגש אחר.
הירוק הבהיר והחלק השתנה למשהו אפלולי יותר, חייתי ופראי, אפילו לוהט בלהבות שזה ממיס את עיניי הכחולות למים בים כשהוא מחזיר את מבטו אליי ונוטש את שפתיי הפשוקות בהלם.
הוא נושף עליי אוויר חם מבין שפתיו, אוויר שמחליש את ברכיי וכמעט מפיל אותי כמו מגדל כוסות. ״צא.״ לוחש. הוא מתרחק ממני כמו מאש ומגיע אל הדלת הלבנה, יוצא וסוגר אותי בתוך השירותים.
ירדתי לקומה למטה באיטיות, ידי על המעקה וקולות עקביי השחורים והגבוהים נשמעים אחד אחרי השני בקצב איטי. שיערי הבהיר אסוף לקוקו בינוני שמחליק כמו זנב עד לאגן, פניי מאופרות בעדינות בצורה חתולית עם האיילינר שעשיתי, ועל שפתיי הנפוחות מהבוקר מרחתי ליפ גלוס ורוד מנצנץ. על גופי חליפה רגילה שחורה, מחשוף מציץ מעט אבל שרשרת כסף מונחת עליו. המכנס השחור שלי ארוך ואלגנטי, צמוד לכל האורך ורחב לבסוף.
אני רואה את רוס יושב על הבר ונשען עם זרועותיו עליו כמו אתמול, רגליו פשוקות בישיבה גברית בתוך הגינס השחור והקרוע מעט.
זה מה שהרגשתי כששמתי את הידיים שלי עליו...כוס קפה חומה מוצאת את דרכה אל פיו שנושף אוויר על הקפה כמו שנשף אוויר עליי הבוקר.
הוא נראה שקוע בעולם משלו כשמסתכל על העצים מהחלון העגול והרחב של המטבח, מנסה להבין כל מיני דברים בראשו.
אני מתעלמת ממנו והולכת למכונת הקפה, לוחצת על הכפתור אחרי שהנחתי כוס. אני מריחה את הקפה ונאנחת כשגבי מופנה לרוס, לוקחת את הקפה שלי ומכסה במכסה לבן.
״בוא, עיכבתי אותנו מספיק.״ אני מסמנת לו להתקדם כשאני הולכת לקראת הדלת.
״תעצרי.״ אומר בקול שליו, ״תיאמתי חקירה לעוד שעה וחצי, שבי לשתות ותאכלי משהו.״ פוקד, קולו עוד צרוד מהשינה נשמע כל כך נמוך ומעביר רעד קטן בגופי.
״תפסיק לחלק פקודות.״ אני מגלגלת את עיניי וחוזרת אל הבר, מניחה את הכוס שלי על שולחן העץ כשאני מנסה לעלות על הכיסא הגבוה מולו. ״כל עוד את מקשיבה... אני לא רואה בעיה.״ מושך בכתפיו בנונשלטיות ולוקח שלוק מכוס הקפה שלו.
אני עוטפת את הקפה החם בכפות ידיי, מרימה אותו לפי ונושפת לתוך החור כדי שזה יקרר את הקפה. ״תפתחי את המכסה ריילי, שלא תקבלי כוויה.״ מושיט את ידו, לוקח את הקפה מידי. אצבעותינו מתחככות זו בזו, הוא מביט בעיניי לרגע אחד ואני מתעשתת על עצמי, עוזבת את הקפה כדי שהוא יוריד את כוס הקפה לשולחן.
הוא פותח את המכסה עם אגודלו בקלילות ומזיז הצידה.
אני שולחת לו מבט זועף אך לוקחת את הכוס בחזרה אליי, מחייכת אליה כאילו הייתה כל עולמי.
״אז.. למה את עורכת דין?״ שואל בעניין.
אני מרימה אליו את פניי ומכווצת את גבותיי שניה לפני שמתחילה לצחוק צחוק קטן ומהסס, ״מה זו השאלה הזו על הבוקר?״ אני שואלת ומנידה בראשי בחיוך מתפלא.
״אני יכול לשאול גם בערב, זה ישנה את התשובה?״
הוא בן אדם של בוקר? כי אני לא. ממש ממש לא.
״לא.. אני מניחה שלא.״ אני אומרת ומרימה את הכוס לפי, מסיטה את מבטי ממנו ומכווצת את גבותיי. כמה אפשר להיות מוזר?
״אז תעני.״ פוקד. אני לא מצליחה לשתות מהקפה שלי אז אני מניחה את הכוס על הבר ונאנחת, נשענת לאחור על הכיסא.
״אתה יודע מי זה סבא שלי?״ אני שואלת, מסתכלת לתוך עיניו הירוקות והדי עייפות. ״כן. טיאגו סילבה, עורך דין בלתי נשכח.״ מהנהן ושותה מהקפה שלו בעוד עיניו מסתכלות לתוך עיניי בסקרנות, רוצה לדעת עליי עוד ברמה שלא קלטתי לפני. ״אז בגללו.״ אני מסיימת את הסיפור, נושפת אוויר על כוס הקפה שלי ומצליחה לשתות מעט. ״תמשיכי, למה הוא גרם לך להיות עורכת דין?״ שואל.
״מה אנחנו בחקירה?״ אני נאנחת.
״אנחנו נהיה בעוד שעה, אבל זה לא משנה. פשוט תספרי לי קצת על עצמך, מה כל כך קשה בזה?״ אני בולעת את רוקי ומסיטה את מבטי הצידה, ״תפסיק לזלזל בכל דבר שלא נראה לך, אז קשה לי לספר, מה הבעיה בזה?״ אני אומרת בתסכול, ״סבא פשוט גידל אותי מאז ומעולם, אני בקושי זוכרת את אמא שלי מהימים בהם גדלתי. היא שלחה אותי לסבא בגיל שלוש ומאז הוא לימד אותי, הכניס בי את הערכים שבי, בנה את האופי שלי כמו קוביות של משחק ילדים...״ אני מגלגלת את עיניי.
״היום הוא בפנסיה, אחרי שהוא חטף התקף לב כשהפסדתי בתיק הכי משמעותי שהיה לי בגיל... אני חושבת 22, הוא היה בן הראשונים שלי. בקיצור, אני עזבתי את הבית של סבא וקניתי לי בית ליד ההורים.״ אני מסיימת את הסיפור ומרימה מיד את הקפה לפי כאילו יציל אותי.
״הוא חטף התקף לב?! היית עורכת דין כבר בגיל 22?!״ שואל בשוק, פיו נפתח ונדמה לי שהלסת המשורטטת שלו עומדת ליפול לבר של המטבח שלי.
״כן... סבא תמיד היה קיצוני. אבל בלי קשר הוא תמיד דחף אותי למצויינות, הוא היה אבא שלי ועשיתי הכל כדי שיהיה מרוצה. הנפילה הראשונה שלי הייתה אסון בשבילו ובגללו, אם הוא לא היה חוטף התקף לב אני לא הייתי נופלת לחובות בגיל 22 ומצילה את עצמי בהסבת מקצוע לעורכת דין פלילית.״ הסכר נפרץ.
יותר מידי מידע ריילי, אחורה פנה, תעצרי.
״מה עשית לפני שהגעת לתחום הפלילי?״ שואל בעיניין, עיניו היפות והמסוקרנות בוחנות אותי כמו ילד שצמא למידע.
הקפה של שנינו כמעט נגמר ואנחנו משתדלים ללגום לאט, לפחות הוא משתדל.
״לפני התחום הפלילי הייתי בתחום רגוע יותר, כללי יותר. של עיניי עבודה, זכויות העובד, אתה יודע..״ אני ממלמלת בעיניים מושפלות לכוס.
״ועברת להיות עורכת דין פלילית בגלל חובות?!״ ממצמץ כמה פעמים, כאילו נמצא בשוק לרגע.
״לא, לא. הפכתי להיות עורכת דין פלילית כי זה עניין אותי יותר וסבא גם היה בתחום הפלילי... החובות בגלל הבית הפילו אותי מהר, כמו נחיתה בלי מצנח כזה...״ אני צוחקת, ״אבל אמא אמרה לי ללכת לגריי, הוא שופט בבית משפט פלילי והוא ישר לקח אותי אליו, שם עליי חסות במשרד עד שהסכימו להכניס אותי למערכת של ניו יורק.״
״את צריכה ללמוד לעשות דברים בשביל עצמך.״ יורה בקול נוקשה וחסרת רחמים.
אני בולעת את רוקי ומרגישה את ליבי דופק בחוזקה. מי הוא שיגיד לי את זה? זה לא המקום שלו. ״סליחה?״ אני שואלת בהתרסה. הלחץ הופך לעצבים. ״אני אוהבת את העבודה שלי, רוס. די לחקור.״ אני נועצת בו מבט כועס ודוחפת את גופי אחורה עם הכיסא שחורק על הרצפה, אני יורדת ממנו עם כוס הקפה והולכת לכיוון הדלת.
״אני הלכתי, ניפגש בתחנה.״ אני אומרת, שיערי מתנופף מאחורי גבי עם הקוקו הגבוה כשאני שולפת את המפתחות מהקערה ליד הדלת, פותחת את הדלת וטורקת מאחוריי את הבית.
הוא יודע יותר מידי, סיפרתי המון. אין צורך שהוא ינתח וילמד עליי יותר, זה סתם יסבך הכל. אסור לי לאפשר לו להיכנס לליבי, ללב שרגיל ללבד שלו כבר שנים.