Spring day

פרק שבע עשרה - יום אביבי

שבוע עבר מאז. ביקרתי אותו כל יום. יכולתי לראות את מצבו משתפר באיטיות. יום אחד, יצאנו ביחד לפארק שהיה בתוך שטח הבית חולים. התישבנו באחד הספספלים. לפתע ראינו את באנג סי-היוק מתקרב אלינו באיטיות וידיו בכיסיו. הוא נעמד מולינו והסתכל עלי:״איך את מרגישה?״ שאל בקול רגוע.
״אני בסדר.״ הנהנתי וחייכתי חיוך קטן.
״שמח לשמוע. תוכלי לעזוב אותנו לכמה רגעים. הייתי רוצה לדבר איתו.״ אמר. קמתי והלכתי לספסל מרוחק.
*זווית ראיה של טאהיונג*
הוא ישב לידי ונאנח.
״מה אתה הולך לעשות איתה?״ שאלתי.
״אשלח אותה חזרה.״ אמר.
הרכנתי את ראשי ולא עניתי.
״במה העניין?״ שאל אותי כשראה אותי מתוסכל.
״אם אתה שולח אותה. אני עוזב ביחד איתה.״ אמרתי לו.
באותו הרגע הוא הסתכל עלי ומבטו היה מבולבל ומפוחד.
״למה אתה מתכוון? אתה מתכוון לעזוב הכל... בשבילה?״ הוא התעצבן.
הסתכלתי לעברה. היא ישבה על הספסל והסתכלה סביב על הפארק. היא היתה נראת כזאת יפה. כל כך רציתי להיות איתה. כל כך רציתי לשמור אותה קרוב אלי. להחזיק בידה ולעולם לא לשחרר.
״כן.״ עניתי לו בבטחון כשאני עדיין מסתכל עליה בחיוך מרוצה.
סי-היוק לא ענה. הוא ישב והסתכל על הפארק.
״בהחלט גדלת.״ אמר בלחש.
העפתי את מבטי לעברו והסתכלתי עליו במבט מבולבל. למה התכוון? הוא חייך חיוך קטן, קם והתמתח. בהיתי למעלה על גבו. הוא שם את ידיו על מותניו והסתכל סביב עם חיוך מרוח על פניו.
״הכל על אחריותך.״ אמר, הסתובב והלך לכיוון דומיניק. לא הבנתי למה התכוון. דום קמה ודיברה איתו. לא ידעתי על מה דיברו אבל ראיתי חיוך רחב מתפרס על פניה. היא קדה לו קידה ואמרה תודה רבה. היוק הסתכל לי וחייך. רגע לאחר מכן, היא הסתכלה עלי וחייכה אלי גם, חיוך גדול ומאושר. היוק הלך מהמקום ודום הגיע אלי בדילוגים. היא הייתה נראת כמו ילדה קטנה שקיבלה בובה חדשה. היא ניגשה אלי, התישבה לידי והסתכלה עלי במבט מאושר.
״מה קרה?״ שאלתי.
״הוא אמר שאני יכולה להשאר!״ היא צעקה וחיבקה אותי חזק.
הרגשתי הקלה. כאילו אבן ענקית נופלת מליבי. חייכתי וחיבקתי אותה חזרה.
*זווית ראיה של דומניק*
חזרנו לחדר של הבית חולים ולפתע, כשנכנסנו, ליד החלון עמד אדם מבוגר.הוא היה בגובה של טאהיונג, לבוש חליפה שחורה כאיש עסקים. שערו היה מסודר אחורנית והוא ענד משקפיים מרובעות. כששמע שמישהו נכנס לחדר הסתובב והסתכל עלינו.
״אדון לי?״ שאל טאהיונג בהלם.
״טאהיונג, מזמן לא ראיתי אותך, גדלת!״ אמר עם חיוך.
״מי זה?״ לחשתי לטאהיונג מבלי להוריד את מבטי מהגבר.
הוא היה דומה למישהו שאני מאוד מכירה אבל לא הצלחתי להבין מי בדיוק.
״זה אבא של ג׳יי.״ אמר לי לפתע טאהיונג.
באותו הרגע, פני החשיכו. הרגשתי כאילו תוקעים לי סכין ללב. לא יכולתי להשאר שם ולהסתכל על פניו. פניו של אדם שבנו אנס אותי. יצאתי משם בהליכה מהירה ודמעות בעיניים.
״דום?!״ שמעתי את טאהיונג צועק.
התחבאתי באחד המסדרונות הקטנים במחלקה ונשמתי בפאניקה. מה הוא עושה כאן, מה הוא מחפש כאן?! חשבתי בפחד. לאחר כמה דקות, טאהיונג צץ מהקצה של המסדרון.
״הנה את.״ אמר. לא רציתי לחזור לשם. לא הייתי מסוגלת.
״אין לך מה לדאוג. הוא לא כאן כי לפגוע בך. דיברתי איתו והוא רוצה לשוחח איתך בנושא כלשהו.״ אמר טאהיונג בקול מרגיע והוסיף:״אני אהיה לצידך, אל תדאגי.״
טי הושיט את ידו. אחזתי בה חזק וחזרנו ביחד לחדר. הגבר עמד ליד המיטה וחיכה לנו. כשהגענו ונעמדנו מולו הוא הושיט את ידו:״שלום, קוראים לי היונג לי.״ אמר. לחצתי את ידו בחשש. הייתי כל כך מעוצבנת ועצובה. הוא האבא של האנס שלי. מדוע בחר לבוא היום? חשבתי.
״שמעתי מה קרה בינך לבין בני. אני מצטער שדבר כזה מזעזע קרה לך. אימו נפטרה כשהיה עדיין קטן מאוד לכן גדל בלי אהבת אם. ריחמתי עליו לכן פינקתי אותו. הוא קיבל חינוך לא נכון ולא ראוי וזה מה שהוביל למקרה המזעזע הזה.״ הוא הסביר
״מאיפה אתה יודע מה קרה?״ אמרתי בפקפוק
״אני איש עסקים עם הרבה אנשים הסובבים סביבי. אני מקבל כל מידע הנחוץ לי. במיוחד מידע הנוגע בבני.״ הסביר:״יש לי הרבה ציפורים קטנות שאוספות מידע ומיידעות אותי אם גילו משהו חשוב.״
הנהנתי בהבנה. טאהיונג שם את ידו על כתפי וקירב אותי אליו.
״הייתי רוצה שישלם על מעשיו.״ אמר פתאום אדון לי.
הסתכלתי עליו במבט שואל.
״אני רוצה להלשין עליו במשטרה.״ קולו היה נשמע קר אך עיניו היו מלאות בטחון. באותו הרגע. מילא אותי אושר. הוא כל כך שונה מג׳יי. חשבתי בשמחה.
״הייתי רוצה שתלכי איתי ותעמדי לצידי ברגע שיעצרו אותו.״ הוא חייך חיוך מרוצה. הסתכלתי על טאהיונג בפקפוק. לא ידעתי אם להסכים. טאהיונג חייך בהסכמה. הסתכלתי על אדון לי ולא אמרתי דבר.
״את בהחלט לא חייבת. אני פשוט רוצה לחנך אותו כמו שצריך במקום כל השנים שלא ייחסתי לזה מספיק תשומת לב. לדעתי, אם תיהיי שם, זה בהחלט ישפיע עליו.״ אמר. הנהנתי בחיוב.
״מעולה!״ שמח אדון לי:״בוא ניסע לתחנת משטרה.״ הוסיף.
טאהיונג נשאר בבית חולים ואני נסעתי עם אדון לי לתחנת המשטרה. כשנכנסנו, הגשנו תלונה וביקשנו רשות שנשתתף במעצר.
לאחר כשעה, נסענו לקמפוס עם ניידת משטרה. אדון לי עלה ראשון ודפק בדלת. אני והשוטרים עמדנו בצד קרוב לקיר כך שג׳יי לא יראה אותנו, יבהל וינסה לברוח.
״אבא!״ שמעתי את ג׳יי מופתע לטובה.
״שלום ג׳יי.״ אמר אדון לי עם חיוך מאולץ.
״כמה זמן לא ראיתי אותך! התגעגעתי!״ שמח ג׳יי. קולו היה נשמע מוזר ושונה. כזה שמח ומאושר. הוא באמת אוהב את אביו. חשבתי.
״מה עשית בזמן הזה שלא התראינו?״ שאל אדון לי בקול קר.
״למדתי!״ התלהב ג׳יי. אדון לי נאנח וחייך:״ומה בנושא בנות?״
ג׳יי השתתק. הם הסתכלו זה על זה. כמה רגעים לאחר מכן, אדון לי סימן לי שאתקרב. ניגשתי אליו והסתכלתי על ג׳יי במבט קר. מבטו של ג׳יי הפך משמח למבוהל בין רגע. אדון לי הסתכל עליו במבט מרוצה וחייך.
״אני...״ גמגם ג׳יי.
״תפסו אותו.״ אמר אדון לי בלחש. כל השוטרים שהיו בצד פרצו לחדר במהרה, תספורת ג׳יי ואחזו בו בחוזקה:״עזבו אותי! זבלות! ממזרים!״ צער ג׳יי.
אדון לי התקרב כמה צעדים וחיוך על פניו.
״אני הבן שלך! אתה לא יכול לעשות לי את זה!״ צעק ג׳יי בכעס
אדון לי הנהן את ראשו לסירוב, קירב את פניו לג׳יי ולחש:״אתה לא בני יותר.״
ג׳יי הסתכל עליו בהלם. הוא לא האמין למה ששמע. אדון לי הרחיק את עצמו מג׳יי ולאט לאט הוריד את חיוכו מפניו. הוא הרים את ידו, תפס תנופה וסטר לג׳יי בחוזקה. ג׳יי השאיר את פניו מורכנות. דם החל לרדת לו מהשפה. הרגע הזה הזכיר לי את הפעם שאני סטרתי לו על מה שעשה לנאמי. זה העלה לי חיוך קטן על הפנים. ג׳יי הרים את מבטו לאביו והסתכל עליו בתיעוב. אדון לי בהה בו במבט מאוכזב ואז סימן לשוטרים שיקחו אותו משם. כשהחלו לזוז, הוא ניסה להשתחרר אבל לשווא. כשעבר לידי הסתכל עלי במבט שונא. החזרתי לו מבט קר.
לאחר שגיי עזב ביחד עם השוטרים, אדון לי הסתובב אלי. מבטו היה שונה. מתוסכל ופגוע. זה קשה להאשים את בנך באונס ולהסגירו למשטרה.
״תודה רבה.״ אמרתי מיד וקדתי לו קידה גדולה.
הוא הנהן קצת ואמר בלחש:״בבקשה.״
הוא החזיר אותי לבית חולים ומיהרתי לספר לטאהיונג מה קרה. כששמע על הכל, חיוך גדול של הקלה התפרס על פניו.
עברו שבועיים וחצי. טאהיונג החלים לגמרי וחזר הביתה. ואני, חזרתי ללימודים. היו עדיין דיבורים עלי, על טאהיונג ועל התמונות, אבל עם הזמן, השמועות נעלמו. חלק מאנשים אמרו שזה פוטושופ, ושג׳יי היה זה שהמציא הכל כי היה מטורף. ועכשיו, בגלל שנעצר, זה חיזק את הטענה.
לא היינו מוכנים עדיין לספר לעולם את סיפורינו. לכן שמרנו הכל בסוד. יום אחד, הלכנו לטייל בפארק על ההר. כשהיינו בעליה, היינו מודהמים. כל השקדיות על ההר, פרחו.
עלינו עד ללמעלה והסתכלנו על הנוף שהשתרע מההר. כל השקדיות בעיר פרחו. העיר היתה נראת כמו ים של פרחים לבנים וורודים. עמדנו מחובקים על קצה ההר ובהינו בנפלאות הטבע.
״סוף סוף.״ אמר טאהיונג בשקט.
״יום אביבי הגיע.״ אמרתי וחייכנו זה לזה.