Spring day

פרק שני - התממשות

רק לאחר כמה שניות הצלחתי להוציא כמה מילים מהפה.
״ש.. לום...״ אמרתי בקוריאנית ובגמגום.
הוא קלט שהוא עומד מאוד קרוב אלי אז הוא הלך כמה צעדים לתוך החדר, קד לי כמה פעמים ולא הפסיק לבקש סליחה. נאמג׳ון התקרב והציץ לחדר. הם החלו לדבר קוריאנית ולא הבנתי מילה. הדבר היחיד שהבנתי היה שמי.
״שלום! קוראים לי קים טאהיונג.״ אמר באנגלית וקד קידה קטנה לאחר שהבין שאני לא דוברת קוריאנית כלל.
״נעים להכיר אותך.״ אמר באנרגטיות עם חיוך רחב וקד קידה קטנה.
״גם אותך.״ חייכתי חיוך מובך והחזרתי לו קידה.
״בואי, את כנראה מאוד עייפה.״ אמר נאמג׳ון והמשיך ללכת.
בסוף המסדרון שמאלה הייתה דלת עץ, הוא פתח אותה והדליק את האורות. החדר היה יחסית גדול. הייתה שם מיונ זוגית, טלוויזיה, שולחן עבודה, דלת לחדר שירותים ואמבטיה ואפילו מרפסת קטנה.
״אז זה החדר שלך.״
נכנסתי לחדר באיטיות וסרקתי את המקום עם מבטי.
״לילה טוב!״ הוא אמר ומיהר לצאת מהחדר.
הסתובבתי כדי להגיד לו תודה אבל הוא כבר הלך. נכנסתי למקלחת והתקלחתי במשך 40 דקות. זה היה כל כך חסר לי.
כשיצאתי, פתחתי את המזוודה ושמתי פיג׳מת וואנזי של מאריו שאחי הגדול נתן לי ליום הולדת 19. הייתי כל כך עייפה. נכנסתי למיטה ונרדמתי במהרה.
למחרת בבוקר קמתי יחסית מוקדם, בשמונה. שטפתי את פני, צחצחתי את השיניים והתישבתי על המיטה. חשבתי לרגע על כל מה שקרה אתמול.
אני חייבת להיות ב11 בקולג׳, חשבתי לעצמי. אני יאכל ואתארגן ואנסה לצאת מפה כמה שיותר מוקדם בשביל לא להפיע לנאמג׳ון. יצאתי בשקט מהחדר והתחלתי ללכת במסדרון לעבר המדרגות. כשעברתי ליד הדלת שעברתי לידה אתמול, הדלת נפתחה ואותו אדם מאתמול יצא עם שיער מבולגן ופיגמת משי אפורה עם נקודות לבנות. הוא פיהק, גירד את עיניו וראשו והלך לעבר סוף המסדרון ונכנס בדלת שהיתה מול החדר שלי.
הוא היה נראה מאוד חמוד אז צחקתי בשקט. ירדתי במדרגות והגעתי לסלון. לא היה שם אף אחד. שמעתי קולות מגיעים מסוף הסלון בצד שמאל. היה פתח גדול- כניסה לחדר אחר.
עברתי את הסלון ונכנסתי לשם. זה היה מטבח גדול עם אי באמצע. בצד השני עמד בחןר גבוה עם שיער בלונדיני מבולגן. כתפיו היו רחבות מאוד והפיג׳מה שלו היתה בול כמו הפיג׳מה שלי. כמה אנשים גרים בבית הזה?! חשבתי לעצמי.
הסתכלתי על כל האוכל שעמד על האי. זה הכל הוא הכין?
אין מצב.
בשלב מסוים הוא הסתובב וראה אותי. הוא נבהל קצת ואז הסתכל עלי במבט מבולבל. היה רגע של שתיקה ואז משום מקום הוא החל לדבר בקוריאנית.
״אני מצטערת, אני לא מבינה!״ מיהרתי לעצור אותו.
הוא עזב את הסכין שאיתה חתך סלט, ניגב את ידיו במגבת והגיע לצד שלי של האי. הוא נעמד מולי ושילב את ידיו.
״את.. מי?״ שאלת באנגלית שבורה.
״הילד הזה... נאמ... נאמ...״ נעצרתי לרגע. השם שלו לגמרי עף לי מהראש.
״המממ..״ גמגמתי.
הוא הסתכל עלי וניסה להבין אותי.
״האממ.. שיער סגול, גומות.״ ניסיתי להסביר לו אך הוא רק הסתכל עלי עוד יותר מוזר.
״נאמ... קון?״ ניסיתי.
״הא, הא, לא, לא. נאמג׳ון.״ הוא צחק.
״כן, כן. אז הוא, הביא אותי לכאן.״ אמרתי לאט שיוכל להבין אותי.
״כן, כן, הבנתי! מה שם שלך?״ שאל באיטיות. זה הצחיק אותי.
״דומניק.״ עניתי.
״דומקוק?״
״דומניק, דומניק.״ חזרתי על עצמי והבלטתי את שפתי שיוכל להבין אותי.
״דומניק?״ חזר אחרי והבליט את שפתיו גם.
״כן.״ אמרתי וצחקתי כי פניו הצחיקו אותי.
״הא! כן, כן. לי קוראים ג׳ין, ואני הגבר הכי יפה בעולם!״ אמר ועטף את פניו עם שני ידיו. זה היה מאוד חמוד אז צחקתי.
״לו את אומרת את שמך ישר ואני הייתי צריך להתחנן בפניך במשך 10 דקות?״ שמעתי קול מאחורי.
הסתובבתי ונאמג׳ון עמד מאוחרי. לעומת האחרים, שערו היה מסודר והוא כבר היה לבוש.
״הכל בגלל שיש לנו את אותה פיג׳מה!״ אמרתי ושילבתי את ידיי.
״הו! הן באמת תואמות!״ אמר ג׳ון בהתלהבות ואמר אמר משהו לג׳ין בקוריאנית. ג׳ין ענה לו.
״הוא אמר שהוא מופתע שיש לכם את אותה פיג׳מה.״ תרגם נאמג׳ון.
לפתע שמעתי נביחות של כלב קטן מאחורי נאמג׳ון. הצצתי מאחוריו וראיתי כלב קטן פרוותי חום רץ לעבר הדלת זכוכית שבסוף הסלון. ישר אחריו הלך טאהיונג לפתוח לו את הדלת שיצא החוצה. הצצתי מהחלון במטבח וראיתי גינה גדולה מאוד, עם שולחנות, כיסאות, פופים ואפילו בריכה גדולה בצד השמאלי יותר.
״בוקר טוב!״ אמר טאהיונג בשמחה ברגע שראה אותי.
״בוקר טוב.״ עניתי.
טאהיונג אמר משהו לנאמג׳ון ונאמג׳ון מיהר לתרגם:״הוא אמר שאת חמודה.״ הוא חייך חייך אכזרי לטאהיונג.
טאהיונג צעק לו משהו ונתן לו מכה בכתף.
״ועכשיו הוא צעק שלא אתרגם לך.״ אמר והתקפל קצת מהמכה שטאהיונג נתן לו. צחקתי בקול וטאהיונג צחק איתי. חיוכו הזה כזה חמוד.
״זה הכלב שלך?״ שאלתי.
״כן, הוא שלי.״ אמר.
״איך קוראים לו?״ התעניינתי.
״יאונגטאן.״ אנר ומבטו היה כמבט של אבא גאה.
״אני יכולה לראות אותו?״
״בטח, בואי!״ אמר טאהיונג ומיהר לצאת לגינה.
הסתכלתי על נאמג׳ון אם זה בסדר שאצא והוא סימן לי שהכל טוב.
יצאתי לבחוץ והמשמש זרחה, היה הרבה יותר חם והעים בחוץ מאתמול. טאהיונג קרא לכלב שלו והוא בא אליו בריצה כמו דובי קטן. הוא הרחם אותו ונתן לי להחזיק אותו. פרוותו הייתה חומה כהה ברוב גופו, אבל בלחיים, רגליים ואפילו גבות, פרוותו היתה בצבע חום בהיר. בגלל זה הוא היה נראה שהוא תמיד כועס. זה היה מיוחד וחמוד. פתאום שמעתי עוד נביחות שבאות מהבית. הסתובבתי וראיתי עוד 3 כלבים רצים החוצה. שלושתם היו בגודל בינוני. אחד היה פודל חום, השני היה לבן והשלישי היה בצבע חום לבן. הסתכלתי סביב וראיתי שטאהיונג נכנס חזרה הביתה. הורדתי את יאונגטאן והוא ישר רץ לשאר הכלבים והחל לשחק איתם.
כשנכנסתי, ראיתי 4 בנים נוספים יושבים בספא בסלון. כמה הם בבית הזה?! חשבתי.
נאמג׳ון אמר להם משהו והם הסתובבו אלי והסתכלו עלי במבט מבולבל. הם קמו ונעמדו בשורה והחלו לדבר איתי קוריאנית.
״היא לא מבינה קוריאנית!״ שמעתי את טאהיונג צועק מהמטבח באנגלית מעוותת.
כולם הנהנו והחלו לחשוב על משפטים באנגלית. לאחר זמן קצר, אחד מהם- שהיה קצת נמוך יותר מהשאר עם שיער כיול מנטה ועיני כלבלב פנה אלי:״מי את ושם שלך.״
צחקצי בשקט מהאנגלית שלו ועניתי:״קוראים לי קומניק ואני מארצות הברית.״
״הוו!״ כולם אמרו ביחד בהפתעה.
״אני אוהב ארצות הברית!״ אמר אחד מהם עם שיער שחור ושפתים קטנות ושמנמנות.
״את מכירה את טוני מונטנה?״ המשיך לשאול אותי.
״לא, מצטערת.״ עניתי.
נאמג׳ון אמר להם משהו והדבר היחיד שהבנתי היה ׳שמות׳.
כולם לתאום נעמדו ישר ושלבו את ידיהם מאחורי הגב.
״שלום, קוראים לי יונגי.״ אמר הילד עם השיער כחול מנטה עם חיוך קטן וקד לי קידה קטנה. החזרתי לו קידה:״שלום.״
״שלום קוראים לי ג׳אנגקוק, נעים להכיר אותך.״ אמר הילד הבא עם שיער חום בינוני וחייך חיוך חמוד כמו של ארנב וקד קידה קטנה. ״שלום.״ החזרתי לו קידה.
״שלום, קוראים לו הוסוק, ואני המלאך שלך!״ אמר הילד הבא עם שיער כתום בהיר. הוא עשה כנפיים קטנות עם ידיו וכולם סביב צחקו צחוק מובך. ״נעים להכיר.״ צחקתי בקול.
ג׳אנגקוק נתן לו מכה בכתף שיפסיק כי זה היה מאוד מביך אבל לא היה לו אכפת והמצב רק שיעשע אותו.
״שלום, קוראים לי ג׳ימין, נעים להכיר אותך.״ אמר הילד עם השיער השחור והשפתיים השמנמנות. הוא קד וכשחייך, עיניו נעלמו כמעט לגמרי. צחקקתי והחזרתי לו קידה:״שלום.״
״ולי קוראים טי!״ צעק טאהיונג מהמטבח ואכף את פניו בשני ידיו בצורה חמודה. כולם צחקו ביחד.
״טי זה קיצור לטאהיונג, ג׳ון, זה קיצור לנאמג׳ון, הובי זה קיצור להוסוק, קוקי זה קיצור לג׳אנגקוק. אז את יכולה לקרוא לנו ככה שיהיה לך קל יותר.״ הסביר נאמג׳ון. הנהנתי בהבנה.
״את נונה או דונגסאנג?״ שאל לפתע ג׳ימין.
״סליחה?״ שאלתי בבלבול.
״בת כמה את?״ שאל ג׳ון. ״20.״ עניתי.
״דונגסאנג, דונגסאנג!״ כולם אמרו ביחד בהתלהבות.
״דונגסאנג זו מילה שקוריאנית שאת קוראת לאח או אחות קטנה שלך.״ הסביר לי ג׳ון.
״אחות?״ גיחכתי.
״הם כנראה מגדירים אותך כאחותך הקטנה.״
״אה, אוקי.״ משכתי בכתפיי.
ג׳ין קרא לכולם לבוא למטבח לאכול. כולם נכנסו למבטח ודיברו זה עם זה בקוריאנית בזמן שהתישבו מסביב לשולחן. הריח של האוכל היה כל כך טוב. הרי לא אכלתי דבר מאתמול בצהריים. כל האוכל היה פרוס על האי ששימש גם כשולחן. כשניגשתי לאי שראיתי שלא היה מקום נוסף בשבילי לכן נעמדתי מאחורי ג׳ון וטי. טי הסתכל למעלה עלי וזז הצידה כדי לפנות לי מקום לידו וליד ג׳ון.
הם החלו לחלק את המקלות צ׳ופסטיקס שאיתם הם תמיד אוכלים. לא היה לי מושג איך אוכלים איתם. הסתכלתי על ג׳ון במבט מובך ואמרתי בשקט:״אני לא יודעת איך אוכלים אוכלים עם צ׳ופסטיקס.״
״את רוצה שאלמד אותך או שאת רוצה שאתן לך מזלג?״ שאל.
״אם אני הולכת לגור פה, נראה לי שעדיף שאלמד.״
״טוב, אז את לוקחת את המקל הראשון...״ הסתחיל להסביר לי ג׳ון.
״תביא לי את זה.״ אמר טי בקול רם וחטף את המקלות מידיו של ג׳ון.
כולם השתתקו והסתכלו על טי במבט מוזר.
״את לוקחת את המקל...״ התחיל טי להסביר לי.
הסתכלתי על ג׳ון במבט שואל- מה הוא עושה?
הוא משך בכתפיו כאילו אמר- לא יודע.
כולם התחילו לאכול. לאחר כ10 דקות של כישלון בניסיונותי לאכול עם המקלות, סוף סוף התחלתי להבין איך עושים את זה. בשביל כולם זה היה מופע סטאנדאפ. לבסוף, כשהצלחתי להרים חתיכת ביצה, כולם התחילו למחוא לי כפיים בליווי של צחוק.
״מה את עושה פה בקוריאה?״ שאל פתאום הובי.
״אני לומדת פה בקולג׳.״ אמרתי לו ולפתע נזכרתי:״אני חייבת להיות שם היום ב11.״ פניתי לג׳ון.
״אל תדאגי, נזמין לך מונית.״ אמר ודחף נודלס לפה.
יונגי פנה לג׳ון ושאל אותו משהו.
״הוא שאל איך מצאתי אותך בכלל.״ צחק ג׳ון.
ג׳ון התחיל לספר להם את כל מה שקרה אתמול והמילה היחידה שהבנתי היתה- שדה תעופה.
״אז את הילדה שראינו בקפה!״ אמר קוקי באנגלית שבורה.
הנהנתי. ג׳ין שאל את ג׳ון משהו וכולם ציפו ממנו תשובה.
כשהוא ענה טי אמר משהו בקול עצוב ומבואס וכולם צחקו. קוו נתן לו כמה טפיחות על הגב ואמר לו משהו. טי התחנן בפני ג׳ון וכולם פרצו בצחוק גדול.
״מה? מה מצחיק? אני גם רוצה לצחוק.״ אמרתי עם חיוך.
ג׳ון שכמעט נחנק מהנודלס מרוב צחוק סימן לי עם היד כסימן- לא משנה, כלום.
״ג׳ין שאל אם את תישארי לגור אצלינו ואמרתי שלא.״ הסביר כון לאחר שבלע את הנודלס.
״ואיפה המצחיק?״ גיחכתי.
״זה כבר לא משנה.״ אמר עם חיוך והסתכל על טי שמילא את פיו באוכל.
כשהצלחתי בפעם הראשונה לקחת קצת מהנודלס עם המקלות, הייתי מופתעת לטובה:״מי הכין את הנודלס?״ שאלתי.
״ג׳ין, הוא כמעט תמיד מכין את האכול, הוא הטבח הראשי שלנו.״ הסביר ג׳ון.
״האוכל מאוד טעים.״ אמרתי. ג׳ון פנה לג׳ין ותרגם לו וג׳ין הודה לי.
לאחר שסיימנו לאכול, פינינו את האוכל והצלחות. עליתי למעלה לארוז את המזוודות שלי ולאחר שסיימתי, הורדתי אותן למטה לכניסה.
״אז את הולכת?״ שאל ג׳ין בקול מבואס. הוא היה היחידי בסלון.
״אני חייבת.״ עניתי.
הסתכלתי כל השעון וראיתי שכבר תשע וחצי. ג׳ון ניגש אלי ואמר שהוא ילווה אותי. יצאנו מהבית ואז מהשער הקטן. חיכת לי שם מונית. ג׳ון עזר לי להכניס את המזוודות למונית ואז אמר:״הבנים אמרו שהם מאוד אהבו אותך כי את מאוד חמודה ושהם נהנו לדבר איתך ויאהבו להיפגש איתך עוד.״
״באמת? תודה!״ אמרתי והרכנתי את ראשי למטה ממבוכה.
״רק משהו נוסף- מאוד חשוב שתזכרי, אם אי פעם ניפגש שוב, לא משנה אם זה רק אני ואת או רק עוד ועוד אחד הבנים, או כולם ביחד. חשוב שתשמרי את זה בסוד. אל תספרי לאף אחד, לא לחברים שלך ולא לחברי משפחה.״
״מה?! למה?״
״קשה להסביר, פשוט תבטחי בי, זה רק לטובתך.״
״אבל..- -״
״אם את אי פעם תראי אותנו ויש הרבה אנשים סביבינו, תבואי תגידי שלום. אבל את תגידי מילה על כל מה שקרה אתמול והיום. בסדר?״ הוא קטע אותי.
״אבל תסביר לי!״ התעקשתי.
״אני לא יכול. בבקשה פשוט תבטחי בי ותבטיחי לי שלא תאמרי דבר.״
הסתכלתי עליו במבט מבולבל אך לבסוף הסכמתי. נכנסתי למונית ולפני שג׳ון הספיק לסגור את הדלת, עצרתי אותו והסתכלתי עליו.
״תודה, תודה רבה על הכל.״ אמרתי.
הוא לא ענה אלה רק הסתכל עלי וחייך חיוך רחב עם גומות ולאחר מכן סגר את הדלת. הוא דיבר עם הנהג ושילם לו. נופפתי לשלום והתחלתי בנסיעה. לאחר כחצי שעה הגעתי סוף סוף לקמפוס. הנהג עזר לי עם המזוודות ואז עזב. הסתכלתי על השלט הגדול שהיה בכניסה לבניין. היה כתוב שם בקוריאנית ואז גם באנגלית למטה בקטן יותר. נכנסתי ופניתי למזכירות.
״היית אמורה להיות פה כבר אתמול.״ אמרה המזכירה באנגלית.
״כן, אבל היו כמה סיבוכים אז הגעתי היום.״ הסברתי.
״בסדר, החדר שלך הוא בקומה האחרונה חדר מספר 95.״ אמרה המזכירה ונתנה לי את המפתחות מהחדר. הודתי לה ועליתי למעלה. כשמצאתי את החדר, פתחתי אותו וראיתי ילדה נוספת בחדר. היה לה שיער כרה ארוך בצבע פלאטאניום, עור בהיר, שפתיים עבות ורדרדות ועיניה מלוכסנות. היא ישבה על המיטה והסתכלה עלי כשטלפון בידה.
״אז את השכנה שלי!״ אמרה פצאופ באנגלית וקפצה בשמחה.
״שלום.״ אמרתי:״אז את דוברת אנגלית, ואני כבר פחדתי שאצטרך לדבר איתך קוריאנית.״
היא ניגשה אלי ואמרה:״אני מקליפורניה, בטח שאדע אנגלית.״ ואז המשיכה:״קוראים לי נאמי.״ אמרה והושיטה את ידה עם חיוך. לחצתי את ידה וחייכתי חזרה.
״ולי קוראים דומיניק, אני מניו יורק.״ אמרתי בזמן שהתחלתי לדחוף את המזוודות לחדר. היא עזרה לי איתם ושמה לי אותם ליד המיטה השניה שעמדה בחדר.
״את רוצה לאכול משהו?״ שאלה פתאום.
״לא תודה, אני עדיין צריכה ללכת לקולג׳ לסדר את כל עינייני ההרשמות.״
״אז את מאוד מוזמנת לבוא לכתובת הזאת אחרי שתסיימי עם הכל, אני עובדת שם, תבואי.״ אמרה נאמי ונתנ לי פתק קטן עם כתובת באנגלית.
״אנסה לבוא.״ חייכתי.
כשהיא יצאה, התחלתי לסדר את דברי. כשסיימתי יצאתי לעבר הקולג׳ שלא היה רחוק מהקמפוס נכנסתי למנהלת וסידרתי את כל ענייני ההרשמות. לבסוף יצאתי למסדרון הראשי וראיתי טלפון תלוי על הקיר. לא התקשרתי להורים שלי בכלל, חשבתי לעצמי. כשהתקשרתי להורי הם היו מאוד מודאגים. בכל זאת טסתי לארץ אחרת ולא עידכנתי במצבי במשך יומיים. לאחר כחצי שעה, סיימתי לדבר וחזרתי לקמפוס. ישבתי על המיטה ונחתי קצת. הוצאתי את הדף עם הכתובת והתלבטתי אם ללכת או לא.
מה יש להפסיד? נלך להכיר אנשים חדשים-למה לא? לבשתי בגדים חמים יותר ויצאתי לחיפוש אחר המקום. לאחר כ10 דקות של חיפושים מצאתי אותו. הוא באמת לא היה רחוק מהקמפוס. זה היהבית קפה נחמד מאוד וגדול יחסית עם אסתטיקה חומה, בז׳. נכנסתי ובפנים היה מאוד חם. היו הרבה שולחנות ליד חלונות והרבה שולחנות בתוך הקפה עצמו. היה גם בר גדול עם קיר מלא מדפים עם משקאות חריפים. היו הרבה אנשים בגילי.
בקופה- שהיתה מחוברת לבר, ראיתי את נאמי, עומדת ולוקחת הזמנות מאנשים. התישבתי בבר קרוב לקופה.
״הגעת בסוף.״ אמרה בחיוך.
״כן, סידרתי הכל מהר.״ חייכתי חזרה.
״כן, זה באמת היה מהיר.״ צחקקה ואז הסתכלה על הכניסה לחנות:״אליס!״ אמרה פתאום.
״היי! מה נשמע?״ שמעתי קול מאחורי.
לפתע ישבה לידי מישהי מאוד יפה. גובהה היה בערך הגובה שלי- מטר שישים. היא הייתה רזה מחוטבת עם עור בהיר. שערה היה שחור, פניה חלקות עם עיניים גדולות בצבע כחול כהה עם שפתיים בינוניות ורדרדות. היא לא הייתה קוריאנית. היא הייתה נראת ארופאית.
״כמה זמן לא ראיתי אותך! התגעגעתי!״ אמרה נאמי ונשענה על הקופה.
״כן, עם כל המבחנים האלה עכשיו, קשה למצוא זמן לשבת לנוח.״ אמרה.
״תכירי, זאת דומיניק, היא חדשה פה.״ אמרה נאמי והצביעה עלי.
״היי, נעים להכיר אותך, קוראים לי אליס.״ אמרה בחיוך חמוד והושיטה את ידה.
״היי נעים להכיר, קוראים לי דומיניק אבל את יכולה לקרוא לי דום.״ אמרתי בחיוך ולחצתי את ידה.
אליס הנהנה בהבנה ואז פנתה לנאמי:״תוכלי להכין לי קפה מהר, אני מאוד ממהרת, יש לי מבחן עוד רבע שעה.״
״ברור, כבר בא.״ אמרה נאמי ומיהרה להכין כוס קפה.
״ועוד כוס, בשביל דום, עלי.״ אמרה וחייכה אלי.
״או! תודה!״ הייתי מופתעת.
״תודה רבה! דברי איתי.״ אמרה אליס, לקחה את הכוס ומיהרה לצאת.
״איפה הוא?״ שאלה פתאום נאמי.
אליס נעצרה:״הוא מתאמן כל היום. לא ראיתי אותו כבר יומיים. אני אולי אלך לבקר אותו היום בביתם.״ אמרה אליס עם חיוך מבואס ויצאה מהקפה.
״תסתכלי דום, איך כולם מסתכלים עליה.״ לחשה נאמי.
הסתכלתי אחורה וראיתי עוד את אליס הולכת בחוץ. הסתכלתי סביב וראיתי מחא אנשים מסתכלים עליה במבט שונא. הם החלו להתלחשש ולהצביע עליה.
״למה כולם מסתכלים עליה ככה?״ שאלתי.
״דבר ראשון, היא בן אדם מושלם. היא יפה, חמודה, חכמה. ואנשים הם קנאים. אני גם הייתי רוצה להיות כמוה, ואני כן קצת מקנא. אבל אני בחיים לא יגיע למצב של שנאה כלפיה.״ אמרה נאמי ונאנחה.
״זהו? בגלל זה אנשים לא אוהבים אותה?״ התפלאתי.
״לא... היא גם במקרה חברה של סלב מפורסם. וכולם מקנאים בגלל שהוא מאוד יפה, חמוד ומוכשר. אבל לשנוא בן אדם בגלל סיבות כאלה, זה ילדותי.״ הסבירה.
היא? חברה של סלב?!״ חשבתי לעצמי. זה ממש לא נראה ככה. היא כל כך צנועה ונחמדה.
״ומי זה הסלב הזה?״ שאלתי.
״הוא זמר מקבוצת קייפופ, אני בטוחה שתכירי אותם בעתיד.״
אמרה נאמי ואז הוסיפה:״אני אשים את השיר האהוב עלי שלהם, חכי פה.״ אמרה נאמי והלכה. לאחר מספר דקות חזרה ואמרה:״קוראים לשיר ספרינג דיי.״
המוזיקה של הקפה התחלפה למגנינה אחרת לגמרי. הקשבתי לשיר וממש אהבתי אותו למרות שלא הבנתי מילה. השירה שלהם הזכירה לי את המורה לפיתוח קול שהלכתי אליה כשהייתי בת 14. הייתי בפיתוח קול במשך 4 שנים ואז פרשתי בשביל להתרכז יותר בלימודים. לאחר ששמעתי את כל השיר, הודתי לנאמי ואמרתי לה להתראות. חזרתי לקמפוס והורדתי את השיר לטלפון.