Spring day

פרק אחד עשרה - חרטה

יום למחרת קמתי בבוקר. הסתכלתי בטלפון וראיתי שיש לי יותר מ200 הודעות ו50 שיחות שלא נענו מטאהיונג. רציתי לבכות. כל כל רציתי. אבל נמאס לי לבכות. לא רציתי לבכות יותר. די להיות חלשה! חשבתי לעצמי בכעס וקמתי מהמיטה. התארגנתי ויצאתי מהקמפוס. לפתע ראיתי את ג׳יי. הוא ישב בספסל ליד. ברגע שראיתי אותו, התחלתי ללכת בהליכה מהירה. הוא רץ אחרי והלך לידי.
״בוקר טוב.״ הוא אמר בקול ידידותי.
״אל.״ אמרתי בכעס.
״אל מה?״ הוא צחק.
הסתובבתי אליו באגרסיביות ודחפתי אותו בחוזקה אחורה:״אל תנסה להיות נחמד פתאום, אתה אדם מגעיל ואני שונאת אותך. למה אתה תמיד מנסה למרר את חיי? למה אתה תמיד מנסה לעמוד ביני לבין אנשים שיקרים לי? למה אתה נתפל דווקא אלי?!״ צעקתי עליו.
הוא לא ענה ופשוט הסתכל עלי כמו דביל.
״כי אני מחבב אותך.״ אמר לפתע.
מה הוא אמר הרגע? שמעתי נכון? חשבתי לעצמי.
״זה מכאיב לי לראות אותך מתידדת עם האקסית שאני כל כל שונא. זה מכאיב לי לראות אותך ביחד עם חבר של החבר הכי טוב שלי.״ הוא הסביר.
הסתכלתי עליו במבט שופט.
״הדבר היחיד שאני מבקש... זה ערב אחד איתך.״ הוא אמר בקול רגוע. היה בו משהו שונה. זה לא היה הג׳יי שהכרתי. אבל לפתע כל הזכרונות הרעים עליו חזרו אלי. כל הדברים שהוא עשה לנאמי, כל הדברים שעשה לי.
״אם אתה כל כך רצית לילה אחד איתי, היית צריך לחשוב על מעשיך טוב טוב לפני שעשית אותם.״ קולי רעד. נזכרתי בתקרית עם הקפה, ואז בתקרית עם נאמי והסתירה. גופי רעד מכעס.
״אני יודע, התנהגתי בטיפשות. אני מצטער.״ הוא אמר. הסתכלתי עליו בערעור. התקרבתי אליו ואמרתי:״אם אתה כל כך רצית לילה אחד איתי, לא היית מאיים עלי כמו שאיימת אתמול.״ הסתובבתי והתחלתי ללכת.
״אני יודע שלא הייתי צריך לאיים.״ הוא אמר. נעצרתי והסתובבתי כדי להקשיב לדבריו.
״אבל לא הייתה לי דרך אחרת.״ הוא אמר:״לכן, האיום עדיין בפועל.״ דבריו היו חסרי רגש.
שנאתי. שנאתי אותו כל כך. כל כך רציתי להרוג אותו, אבל ידעתי שאסור לי. ידעתי שאני צריכה לשתוק. לשחק אותה ילדה טובה רק להיום. ידעתי שאם אעשה משהו שלא יאהב, הכל יגמר ביני לבין טאהיונג. הוא התקרב אלי, סובב אותי, שם את ידו על כתפי ואמר:״לכן הערב, את שלי.״ והחל ללכת כשאני מתחת לידו. הלכתי איתו כי מה נשאר לי לעשות. הרגשתי כמו צעצוע, שנאתי את זה כל כך. אבל רק המחשבה שאני עושה את זה בשביל טאהיונג, הרגיע אותי.
בערב, אני וג׳יי הלכנו לקפה של נאמי. כשהגענו התישבנו באחת השולחנות, נאמי הסתכלה עלי בדאגה וסימנה לי שלא אעשה את זה. השפלתי את מבטי ולא אמרתי דבר. היא הסתכלה על ג׳יי ואז עלי במשך כמה שניות ואז פשטה את סינר העבודה שלה, זרקה אותו בכעס ובאגרסיביות על הרצפה ויצאה מהקפה. ידעתי שהיא כעסה, לא רק על ג׳יי אלה גם עלי. אבל לא היה לי איך לברוח מהמצב. ג׳יי הלך לבר והביא שני כוסות מיץ, כשסיימתי לשתות את הכוס, הרגשתי מטושטשת ומסוחררת. באותו הרגע, הבנתי שהוא שם לי משהו בכוס. אך היה מאוחר מידי. מאותו הרגע, אני לא זוכרת דבר ממה שקרה.
התעוררתי למחרת בבוקר, ראשי וגופי כאבו. הרגשתי חלשה ועייפה. מצמצתי כמה פעמים כדי לסדר את הראיה. אני לא בחדר בקמפוס, זה בטוח. חשבתי לעצמי. גם לא בחדר שלי בבית של הבנים. מסריח פה מאוד, כאילו משהו מת פה. חשבתי. איפה אני?
״בוקר טוב.״ שמעתי קול מגיע מהצד השני של החדר, הסתכלתי וראיתי את ג׳יי ללא חולצה עומד ונשען על משקוף דלת הכניסה לחדר וידיו משולבות. הוא דחף את עצמו בקלילות והחל ללכת לעבר המיטה. בקושי הצלחתי להתיישב על המיטה.
״היה כיף אתמול.״ אמר וחייך חיוך ערמומי.
התחלתי לקלוט לאט לאט מה קורה. הסתכלתי סביבי וראיתי שהחדר מבולגן מאוד. על הרצפה היו הרבה בגדים מלוכלכים, וביניהם, הסתכלתי טוב, וראיתי קונדום משומש זרוק. הסתכלתי מתחת לשמיכה וראיתי שאני עם חזיה ותחתונים. באותו הרגע, מיהרתי וכיסיתי את עצמי בשמיכה.
״אין צורך בלהתכסות, כבר ראיתי הכל.״ הוא צחק.
הסתכלתי עליו ורציתי להרוג אותו. הרגשתי כמו זונה. ידעתי שאף אחד לא יבוא להציל אותי ושאני אצטרך להציל את עצמי מהמצב בכוחות עצמי. אבל הייתי כל כך עייפה. ראשי כאב וגופי הרגיש חלש. הרכנתי את ראשי וניסיתי לא לבכות. אף פעם לא הראתי את הצד החלש שלי, ובחיים לא רציתי. לא רציתי שידעו שיש לי צד כזה, ובמיוחד לא עכשיו- לא מולו.
״אל תבכי.. למה לבכות אחרי לילה שכזה?״ הוא חייך חיוך מרוצה. עיניו היו כעיני טורף. רציתי לברוח משם, לברוח כמה שיותר מהר וכמה שיותר רחוק. אבל הייתי חסרת כוחות. הדמעות החלו לזלוג בעצמן. שנאתי את זה כל כך.
״ג׳יי! אני פה! אני מקווה שיש עליך מכנסיים!״ שמעתי קול מוכר מהמסדרון.
הסתכלתי על ג׳יי, הוא היה נראה מופתע ומבוהל. הוא מיהר לסגור את הדלת אך לא הספיק.
הובי נכנס לחדר כולו שמח עם חיוך מרוח על פניו. ברגע שקלט אותי, חצי ערומה, בוכה במיטה של ג׳יי ואז ראה את ג׳יי עומד לידי. ישר הבין במה העניין. טינה עטפה אותו. אבל אני, הרגשתי נחת וחמלה. התחלתי לבכות שוב, אבל הפעם, דמעות של אושר. כיסיתי את פני עם ידי שלא ארעיש יותר מידי.
הובי זרק את השקיות שהביא איתו ומיהר לגשת אלי. ג׳יי ניסה לעצור אותו:״אחי, זה לא מה שזה נראה...״ הוא אמר.
הובי דחף אותו בחוזקה אחורה וגרם לו ליפול על השולחן בחוזקה. לאחר מכן, ניגש אלי, הוריד את מעילו הארוך בצבע בז׳ בהיר ועטף אותי בו. הוא ניסה לא להסתכל יותר מידי שלא ארגיש לא בנח. שמתי את המעיל עלי וסגרתי אותו. המעיל היה מאוד ארוך, הוא הגיע לי עד אחרי הברך. הובי עזר לי לקום מהמיטה. יצאנו מהחדר וירדנו למטה. יצאנו מהבניין ובחוץ הרבה שלג. נכנסנו למכונית ונסענו משם. בדרך, לא דיברנו. הובי היה נראה מאוד רציני ומאוד זועף. זה היה מוזר לראות אותו ככה. כל הדרך בכיתי לעצמי בשקט. באמצע הנסיעה, כשהצלחתי להרגע קצת, אמרתי בשקט:״תודה.״
הוא לא ענה ולא אמר דבר. הוא עצם את עיניו לרגע ונשם נשימה עמוקה. לאחר כמה דקות, הגענו הביתה.
לאחר שחנינו, הובי מיהר להכנס. רצתי אחריו ותפסתי את ידו:״הובי! חכה! בבקשה תקשיב לי!״ אמרתי ביגון.
הוא הסתובב אלי ופניו היו מרירות.
״אני לא בוגדת בטאהיונג, אני יודעת שזה נראה ככה, אבל זה לא ככה בכלל. ג׳יי איים עלי שהוא יסגיר אותי ואת טי אם לא אצא לבלות איתו ערב אחד. חשבתי שהוא מתכוון לצאת לאכול משהו אבל הוא סימם אותי ולקח אותי לביתו. אתה יודע עד כמה אני אוהבת את טי, בבקשה, תאמין לי!״ אמרתי בעגמומיות.
התחלתי לבכות וכיסיתי את פני עם הידיים. כל כך רציתי שיאמין לי ושישמע בקולי.
לפתע הרגשתי אותו מחבק אותו ומלטף את ראשי בעדינות.
״בבקשה תאמין לי.״ לחשתי לו.
״אני מאמין לך.״ לחש בקול מרגיע.
לאחר כמה רגעים, כששחרר אותי, תפסתי את ידו
שנית:״בבקשה, אח תספר לטי. זה יפגע בו...״ אמרתי בחרטה.
המחשבה שטי ידע על כך לאחר מה שקרה במסיבה, לאחר הנשיקה. הרגה אותי. הובי הסתכל עלי והנהן את ראשו ללא. לא ידעתי למה התכוון. האם הוא הולך לספר לטי על מה שקרה? הוא הלך ונכנס הביתה. נכנסתי אחריו ועליתי במדרגות. לפתע נתקלתי בג׳ימין. הוא הסתכל עלי ובחן אותי. הוא ישר הבין שקרה משהו. מיהרתי לעלות במדרגות.
״דום! חכי!״ הוא צעק ורץ אחרי.
״אני בסדר אל תדאג.״ אמרתי והלכתי הליכה מהירה לחדר.
נכנסתי לחדר וסגרתי את הדלת בטריקה. ג׳ימין דפק ורצה להכנס.
״דום תפתחי.״ צעק.
נשענתי על הדלת וניסיתי לשמור על שקט. שמעתי דלת נפתחת במסדרון וצעדים הולכים הליכה מהירה לכיוון חדרי.
״דום הגיע?!״ שמעתי את טאהיונג.  באותו הרגע, גרוני נחנק והדמעות זלגו מעיני כמו ממפל. נשכתי את שפתי שלא ארעיש יותר מידי. ״כן, היא בפנים, משהו קרה לה.״ אמר ג׳ימין.
לא! מטומטם! אל תגיד לו כלום. חשבתי לעצמי בחרדה.
״דום? את בסדר? תפתחי את הדלת.״ אמר טי בבהלה.
אני צריכה להגיד שהכל טוב, רק כך יעזוב לנפשי. חשבתי לעצמי וניקיתי את גרוני בשיעול קטן.
״כן, כן, אני בסדר, אח תדאג.״ אמרתי בקול הכי אמין וידידותי שיכולתי לעשות.
״אני יכול להכנס?״ שמעתי אותו משעין את ראשו על הדלת בזמן שחיכה לתשובה.
״אני מתלבשת, אני בסדר, באמת.״ אמרתי.
היה רגע של שקט.
״טי, בוא רגע.״ שמעתי את קולו של הובי. נשימתי נקטעה. כל כך פחדתי. אני לא אסלח לו אם יספר. חשבתי. שמעתי את צעדיו של טי מתרחקים ולבסוף, הם נעלמו.