עכשיו,
זה היה חורף.
כבר עברו מאות ימים מאז שהכל השתנה.
לצפות בשלג נופל היה באופן מוזר, שובר לב באופן יפה.
איך הוא התאים ליום השנה העצוב הזה.
עכשיו שזה דצמבר,
לא היו סופות.
רק שלג,
קרח,
קור,
לילות בודדים.
לא דיברתי על זה איתם.
עדיין,
אני בכללי לא מדבר הרבה לאחרונה.
כן היו פעמים שרציתי.
פעמים שראיתי אותך במסדרונות או שראיתי אותך הולך הביתה מבית הספר ורציתי לרוץ לידיים שלך ולהצטער על הכל.
אתה נהגת לשלוח הודעות ולהשאיר הודעות קוליות שהתחננת בהם שרק אענה לאחת מהשיחות שלך או רק להגיד לך אם אני באמת מוותר עלינו-
החברות שלנו.
רק החברות שלנו.
אף פעם לא היה לנו יותר מזה.
רק,
חברות,
נהגתי להשאר ער ולצפות בך ישן ליידי או דרך המסך,
הנחירות שלך נהגו לעצבן אותי לפעמים,
אבל אף פעם לא הבנתי כמה החשיכה הייתה שקטה בלעדייך.
עכשיו זה כמו איזה חתיכת פאזל חסרה.
ראיתי אותך היום.
היית עם ילדה,
והיית נראה שמח.
כל פעם שהייתי רואה אותך מסמיק עם אנשים אחרים בעבר,
הרגשתי כל כך קנאי וכעוס.
אבל משום מה,
לראות את הדרך שהיא גרמה לך לחייך,
עשתה אותי שמח.
הייתי שמח לראות אותך ככה שוב.
בגלל שגם אם זה לא היה בגללי,
החיוך שלך היה הדבר היחיד בעולם שגרם לי להאמין באושר.
אז,
כל עוד אתה יכול לחייך ככה-
לא משנה בגלל מי,
אני יכול לחייך גם.
YOU ARE READING
STROM - Vkook
Fanfiction"השם שלי הוא קים טאהיונג, ואני שונא את עצמי" |תרגום בעברית לפאנפיק של ohmytae.|
