שוברת מוסכמות - Breaks The Norm (GirlXGirl)

~ יהיה בסדר ~

אני חונה בבית שלי ומחליטה ללכת ברגל לרומי, קולטת ששני צלמים עוקבים אחרי. מצליחה לחמוק מהם דרך שבילי הבתים, מגיעה אל החלון שרומי סיפרה לי עליו. "היי" היא מחייכת בזמן שאני מושיטה לה את התיק שלי. מושכת את עצמי בידיי למעלה, נתמכת בקיר עם רגליי. "מישהי פה מיומנת" רומי אומרת כשהיא מניחה את התיק על כתפה, אני צוחקת וקופצת מאדן החלון - הולכת בעקבותיה.

"איך את?" אני שואלת בזמן שהיא מתיישבת על הספה בסלון ומתכסה בשמיכת פליז כחולה. "את האמת? רע. אוראל ממש העליבה אותי אתמול. בטח היא כבר הספיקה לספר לכל השכבה". אני מתיישבת לידה, מתכסה בשמכתה בזמן שאי נוחות תוקפת אותי, "אני מצטערת". היא מניחה את ידה על כתפי ומקרבת אותי אליה לחיבוק. "לא, היא צריכה להצטער. את בסך הכל נישקת אותי, זאת היא שמקצינה את זה", היא אומרת בטון מעט כועס. אני מניחה את ראשי ברווח שבין כתפה לצווארה. הריח שלה עופף את אפי בניחוח מתוק וגורם לעיניי להיעצם,"למה הכל כל כך מסובך?" אני מתאנחת. היא מלטפת את ראשי ברכות, "זה יעבור בסוף. גם בתל אביב לא היה לי קל לצאת בהתחלה. רק חבל שהיא ישר מדביקה לי תגיות".

אני מרימה את ראשי בשאלה, "מה זאת אומרת תגיות?". היא מסתכלת כעת בעיניי "היא מספרת לכולם שאני לסבית אבל אני בכלל ביסקסואלית". הבעת פניי מופתעת, "מה? הייתי בטוחה שבגלל כל הקטע עם עידן את... לא בעניין של בנים". רומי צוחקת ומערסלת את פניי בידה "עידן חמוד אבל לא ממש התחברנו.. ברגע שראיתי אותך עם איתן הבנתי עד כמה אני לא רוצה להפסיד את זה". חיוך עולה על פניי והיא מחייכת אליי חזרה. "גם אני לא" אני מתקרבת לשפתיה, לנשיקה ארוכה.

אנחנו מעבירות את הזמן בצפייה בטלוויזיה. זאת אולי התבטלות, אבל בשבילי? זאת ההרגשה הכי טוב בעולם להיות מחובקת בזרועותיה. השעה כבר 13:00, "אחי הקטן עוד מעט צריך לחזור מבצפר" היא אומרת. אני קמה מהספה ונזכרת, "שיט, בצפר! יש לי ריתוק עוד 10 דקות. אני בחיים לא אספיק". היא קמה אחריי "בטח שכן תצאי עכשיו", היא פותחת את דלת הבית מבחינה בצלם בצד השני של הרחוב. "מה הוא עושה פה?" אני משחררת האנחת ייאוש.

"הם רודפים אחריי כל הבוקר, הלכתי לפה ברגל בשביל להתחמק מהם. בגלל זה נכנסתי מהחלון" . היא יוצאת ומסמנת לי לבוא. אני לוקחת את התיק ויוצאת אחריה, "הם לא יזהו את המכונית שלי" היא אומרת בקריצה ומתניעה את הרכב. כשרומי חונה מול השער, אני מנשקת את לחיה ויוצאת, "נדבר?". היא מהנהנת לחיוב.

אני נכנסת לבית הספר ומבחינה באוראל שבדיוק יוצאת *וואו זה היה קרוב*
רגליי פוסעות לכיוון חדר הריתוק בבניין ב'.
אף פעם לא הייתי בריתוק, תמיד הצלחתי להתחמק מהעונש. המורה לוקחת את הפתק האדום שבידי ומצביעה על אחד השולחנות "שהשעון יראה 14:10 את משוחררת. בלי פלאפונים, דיבורים או רעש", אני מהנהנת ומתיישבת. עיניי סוקרות את הכיתה, יש עוד שני תלמידים פה. אני מוציאה מחברת ומתחילה לשרבט בה, מנסה להעביר את השעה הזאת.

השעון התלוי על הקיר מראה 13:30, 20 דקות שהרגישו לי כמו נצח. אני מחליפה מבטים עם אחד התלמידים הוא נראה לא פחות משועמם ממני. דפיקה נשמעת בדלת, מושכת את תשומת ליבי. "הריתוק כבר התחיל" המורה מצביעה על השעון ומביטה החוצה. "אני יודעת פשוט הרכזת שלי עיכבה אותי" קול מוכר נשמע מבחוץ, אני מצמצמת את עיניי ומנסה להתרכז.

"תישארי עד 14:30, את יכולה להיכנס" נערה ברונטית מושיטה לה כרטיס אדום. היא מסתובבת ואני פוגשת בעיניה הכחולות. "אפשר?" נעמי מסיתה את הכיסא שלידי, אני לא מגיבה והיא מפרשת את זה כהסכמה. אחרי זמן מה שאני חומקת מקשר עין היא לוקחת עט מהקלמר שלי. כותבת משהו במחברת בכתב מסולסל. אני מפנה את ראשי לחלון, מנסה להתעלם מהעצבים שעולים בי בעקבות נוכחותה.
ידה דוחפת את המחברת לכיווני,

  דף חדש?

ידי כותבת בכעס, נמאס לי מהמשחקים.

נעמי, את פגעת בי. שתינו שמנו לב למה שקרה בחופש גדול - זה היה יותר מסתם חברות הכי טובות.
כל מה שרציתי זה להיות איתך, התחלתי לפתח רגשות... גרמת לי להתאהב.
את בילבלת אותי, אף פעם לא חשבתי שאני ארגיש ככה למישהי - לבת. והינה כשנתתי לך את הלב שלי שיחקת בו, כמו ששיחקת בכולם.
את לא יכולה לעשות את זה, לצפות שאני פשוט אמשיך הלאה, שנחזור למה שהיה.
מאז אותה נשיקה שום דבר לא ישאר כמו אז. את זרקת אותי להתמודד עם כל כך הרבה שאלות לבד. ועכשיו? אני סוף סוף מצליחה לבנות משהו אז אולי עדיף שתישארי במקום שלך. עמוק בתוך כל ההומופוביה והפחד.

*הרגשות האלו שסבלתי מהם לילות רבים. הבכי שהציף אותי כל פעם מחדש שלא ידעתי מה לעזאזל עובר עליי, מה זאת הצמרמורת הזאת שעוברת בי כל פעם שאני מביטה בה. השאלות שהעסיקו את ראשי - כל כך רציתי תשובות. כעת זה כתוב, שחור על גביי לבן וברור כאותיות קידוש לבנה*

היא בוהה בדף זמן שמרגיש כמו נצח. הבעת פניה אטומה. לבסוף ידה חוזרת לכתוב.

את חושבת שהיה לי קל? זה הפחיד אותי. הערצתי כל שנייה שהייתה לנו ביחד, אבל לא ידעתי איך להתמודד עם זה - עם הרגשות. הייתי עם דין כדי לנסות למצוא את הרגש הזה במקום אחר. אני כל כך פחדתי לגלות את מה שאני יודעת עכשיו. אמילי אני באמת אהבתי אותך.. ועדיין אוהבת.

אני קוראת את המשפט האחרון שוב ושוב. המוח שלי לא מצליח לעבד את המילים או שאולי לא רוצה לקלוט אותן. *התגברתי עליה, המשכתי הלאה* אני מנסה לחזור על המנטרה הזאת בלבי. פלאשבקים מהחופש הגדול חוזרים אליי, ממלאים אותי באותם פרפרים ישנים. פרפרים שאף פעם לא הצלחתי לשכוח, הם תמיד היו ויהיו שם.

"אמילי ג'יין את משוחררת", המורה מעירה אותי ממחשבותיי. אני מקפלת את דבריי לתיקי ומחזיקה את הדף בידי, קורעת אותו לגזרים. אני לוקחת את הפתק האדום מהמורה ומכניסה לכיסי.
בדרכי לכיוון השער ידיי נפרסות באוויר ופיסות הנייר נעלמות עם הרוח ואיתן כל הרגשות. אני מקווה שבקרוב יעלמו גם מלבי.