הפסקתי לנשום. מרוב הלם והפתעה, לא ידעתי איך להגיב. הקול שלו העיר אותי למציאות מחדש. אן שיותר נכון, למציאות חדשה. יודה כאן.
"שרה, תפתחי כבר." הוא רוטן. אני מתעשטת מיד ופותחת את הדלת לרווחה. עוד לפני שאני רואה אותו, הוא מתנפל עליי בחיבוק חזק, שחשבתי שעוד רגע אני אעלם לתוך החזה שלו, מרוב שהוא הדביק ומחץ אותי כנגד גופו. "יודה? זה אתה?" לא הייתי בטוחה בכלל.
הוא הרפה מהחיבוק והביט בי. הגעגועים הציפו אותי והטביעו אותי ברגש המתעתע הזה. אני לא מאמינה שהוא חזר. "התגעגעתי אלייך. אל כולם." הוא אומר בערגה כזו, שבא לבכות. אני מפנה לו את הפתח, והוא מכניס את התיקים פנימה. "בשקט, הקטנים ישנים" אני אומרת לו בחרש.
"תספרי לי שרה, מה קורה איתך? את חיוורת. מה היה בכל התקופה הזו שלא הייתי כאן? קיבלתי רק מכתב אחד. ממך." הוא אומר לי אחריי שהתישבנו על הספה. הוא אחרי מקלחת ואני אחרי שתיית תה מהביל. כרגע שנינו עירניים בשביל לענות על כל השאלות המתקילות. על כל השאלות והתהיות, על כל מה שהסתרת ממנו, הקול הפנימי שלי מזהיר אותי. ואז אני נזכרת. הוא לא יודע על אבא. ולא עם אמא. איך אני מספרת לו?!
"יודה... יש משהו שאתה צריך לדעת. בעצם כמה דברים." פתאום המילים התבלבלו לי, לא ידעתי מאיפה להתחיל. לקחתי נשימה עמוקה והתחלתי לספר לו על כל מה שקרה בזמן שלא היה פה. על אבא שהלך לצבא ולא שומעים ממנו כלום. על אמא שנכנסה להלם קשה והיא נמצאת בבית החולים אבל היא מתאוששת ומשתפרת. על מני שעזר לי עם פלורי ומיכאל והיה איתי המון.
"היה?" הוא שואל בזהירות. פרצתי בבכי ולא יכולתי לעצור אותו, הרגשתי חסרת אונים כל כך כשהוא הבין שמשהו לא בסדר.
"ל-לקחו אותו למפקדה הצ-צבאית" ההשתנקויות שנפלטו לא נתנו לי לדבר כמו שצריך. הרגשתי נורא, והכמיהה שלי למני לא יכלה להיות חזקה יותר כמו עכשיו. "אני ממש מ-מפחדת שלא ישחררו אותו מ-משם". ניגבתי את הפנים שלי עם השמיכה ויודה משך אותי לחיבוק חזק.
"שרה אני מבטיח לך. מחר אני הולך להוציא אותו משם. אני מבטיח לך שיהיה בסדר. תאמיני. רק תאמיני שיהיה טוב."
"אני מנסה. באמת"
"הפסקתי את הלימודים. חזרתי הביתה." הוא השעין את ראשי על חזהו, והתרפקתי עליו כמו היה גלגל ההצלה האחרון באוקיינוס הזה של הייאוש והדיכאון.
"אבא לא היה אוהב את זה" מלמלתי לעברו.
"המשפחה שלי יותר חשובה מאיזה עוד תואר מחורבן. מעולם לא התחברתי למקצוע הזה. אבא דחף אותי ללמוד. ואגלה לך סוד? הוא רצה שגם את תלכי בדרכי"
הדמעות נמהלו בצחוק המר שצחקתי. דקירת געגועים עזה צבטה אותי מבפנים.
אחריי שתיקה קלה יודה שיכנע אותי שכדאי לי ללכת לישון ממה שנשאר מהלילה הזה.
"אני לא אצליח" הרכנתי את ראשי וחשבתי על מני. שוב מני. הוא לא יוצא לי מהראש. והוא מתחיל קצת לכאוב מלחץ ודאגה וכאב וגעגוע והכל ביחד.
"תנסי לפחות. אני אשן כאן בסלון."
YOU ARE READING
Love, Sarah
Romance"החיים שלנו הם כמו פאזל אחד ענק המורכב מהרבה חלקים קטנים. עבר מעורבב עם הווה, ואהבות קטנות מסתתרות מתחת לשינאות הנחרצות. החוכמה היא לדעת לחבר את מה שנראה הכי מתאים, לפי החוש ולפי העין. אלה הצעדים הקלים. השאר - קצת יותר מסובך. ומעולם לא חשבתי שחיי יכ...
