Love, Sarah

פרק 42

השעון מתקתק. התיקתוק שלו הוא הדבר היחיד שאני שומעת ברקע. ועוד אחד. ועוד אחד. ואולי זה בכלל לא השעון, אלא הפעימות של ראשי. הן אלה שמתקתקות כמו שעון, כמו פצצה שעומדת להחריב את הכל. 

אני לא זוכרת כמה זמן אני יושבת מקופלת על הרצפה, ואוחזת בחוזקה את ראשי בין ידיי. ריח של דם קרוש מתגנב לאפי ואני כופה על עצמי להתרגל אליו. מה הטעם. מה הטעם שאקום ואמשיך את החיים בלי מני כאילו כלום לא קרה. הראש פועם ובאיזשהו שלב אני רואה מול עיניי את מני פותח את הדלת הטרוקה, וכורע ברכיים לעברי. שפתיי סדוקות מידי וכל תזוזה שלהם מלווה בהרגשה כאילו הן נקרעות מחתכים. "מני?.."

הוא שולח את ידיו ומנסה להרחיק את שתי כפות ידיי מראשי. הן כמו דבוקות לשני אוזניי, מנסות להבדיל בין העולם שבחוץ לביני. פתאום הפנים של מני נהפכות בצורה מעוותת לאלו של החייל ההוא. אותו חייל שסטר לו. אותו חייל שפצע אותו. אותו חייל שחטף אותו ממני. הרגשה מבעבעת שורפת אותי מבפנים, ואני נאבקת ובועטת ברגליים בחוזקה. "לך מכאן! תחזיר לי את מני! לך!" הקול שלי נשמע כמו עורב צרוד, אבל לא אכפת לי. אני בועטת חזק בדמות שמולי והיא עפה מרחק של שתי מטרים. אני מתחילה לרעוד בכל גופי ואני אפילו לא נבהלת. שייגמר כבר. שהסבל הזה ייגמר כבר.

"שרה!" אני שומעת לפתע קול מוכר. "זה אני, רונל!" הוא חוזר אליי ומכריח אותי לעמוד. הוא לא מצפה שאדבר. הוא לוקח אותי לשירותים, שוטף לי את הפנים והידיים משאריות הדם של מני. הוא לא מדבר, רק פועל ועושה. אחריי עשר דקות אני מוצאת את עצמי יושבת על הספה אחרי מקלחת, מקופלת בתוך שמיכה ורונל יושב לידי. "תספרי לי מה קרה" הוא אומר בקול מדוד. 

אני מספרת לו על הכל, מהרגע שדפקו על הדלת עד שלקחו את מני באכזריות. אני במודע משמיטה את העובדה שהתנשקנו, כי אני יודעת שרונל חבר טוב של מני, וזה רק יביך אותו. בעיני רוחי שאני שוב רואה את מני עם הדם שנוזל מאפו וזה מטלטל אותי מבפנים. 

"את רועדת"

זו היתה עובדה. הוא ראה את זה בבירור. ולא היה לי מה לעשות בנידון חוץ מלהתקפל בתוך עצמי עם השמיכת צמר העבה. היא לא כל כך עזרה. רק החיבוק של מני והחום גוף שלו היו יכולים לעזור לי עכשיו.

"אני בסדר." אני משקרת. ואני יודעת שהוא יודע את זה. לא קשה להסתיר את העובדה שאני רותחת מבפנים, ושאני נחושה לעשות משהו אבל מרוב הלם אני לא מסוגלת לעשות דבר. במחשבה שניה, אני מעדיפה להכריח את עצמי מאשר לצלול עמוק יותר בבור האינסופי של הדיכאון הזה, אז אני קמה והולכת לעבר המטבח, השמיכה כרוכה סביבי כמו גלימה. "אני אכין משהו חם לאכול."

"אני אעזור לך" רונל זינק מהספה וקצת הזכיר לי את מני בנוכחות שלו. הם לא היו כל כך דומים. העיניים החומות והכהות שלו הקרינו קצת חום לתוך הבית הקפוא. לתוך הלב המאובן שלי, שמתחיל להתרכך.