פרק דנדש~
תהנו!
________________________________________________________
לרגע הסתכלתי על אמי, מנסה לעכל את מה שהרגע העבירה לי. מוחי סירב לקבל את מה שהבין. זה לא נתפס. לא נתפס.
יודה?! מה קרה לו?? אלוקים תעשה בבקשה שהכל בסדר והוא חי ושהוא לא נפצע... לבי התחיל להאיץ רק מהמחשבה שיודה... לא. לא. אסור לי לחשוב על אפשרות כזאת. ניערתי את ראשי בתקווה שמחשבות כאלו יחלפו ויעלמו ממוחי.
אמי פתחה את פיה שוב. "אני חושבת שהוא ברח מהארץ. כבר שבועות שלמים שאני לא שומעת ממנו"
ברח? אבל איך יכול להיות? בלי להודיע לנו, למשפחה שלו? אני לא מאמינה. קשה לי להאמין שהוא ינטוש אותנו בלי לומר כלום. בלי מילות פרידה. בלי חיבוק אחרון.
"הוא היה אמור לשלוח לנו מכתב כבר לפני שבוע וחצי, ולפי מה שבדקתי, שום מכתב לא נשלח, ובדואר המקומי אמרו שאין להם מכתב שאמור להגיע מטולוז׳, איפה שיודה לומד משפטים. שרה יקרה שלי, אני כל כך מודאגת". קולה של אמי נשבר במילים האחרונות שאמרה, ואני ישר חיבקתי אותה חזק, מנסה בכוח להחזיק אותה ביו ידיי, שלא תישבר. לפתע עלה בזכרוני מה שמני אמר לי באותו יום שהילדים מבית הספר פגעו בי...
"את באמת לא צריכה להיפגע מחבורת הפושטקים הזאת" ... "את גיבורה, שרה, תזכרי את זה"
המחשבה הזו חיזקה אותי כל כך, והפיחה בי כוחות מחודשים. הידקתי את החיבוק של אמי ולחשתי לה, "אמא הכל יהיה בסדר, הוא בטוח נמצא בסביבה. וגם אם לא, הוא יוכל לשלוח מכתב מהמקום שהוא נמצא שם. אל תדאגי"
"אוי שרה'לה", נאנחה אמי בקול, "את כל כך בוגרת, אני ממש מתפעלת ממך לטובה. תודה יקירה שלי" אמא החזירה לי חיבוק חזק ומעודד.
אחרי כמה דקות אבא חזר הביתה, סוחב בידיו שקיות קרטון שמכילות אוכל. הוא נבהל מהתמונה שנגלתה לנגד עיניו, אך אני הרגעתי אותו והסברתי לו מה קרה. הוא ניסה להראות שהוא שלו ורגוע אבל בתוך תוכו ידעתי שהוא מאוד דואג. אחרי הכל, יודה זה בנו הבכור, הבן שציפה ממנו לכל כך הרבה. אני מקווה שעדיין בליבו של אבא יש פינה קטנה בלב שחושבת שיודה עדיין כאן, והוא יחזור ממקום הלימודים שלו כמו שתמיד הוא עושה. אבא אמר שהוא ישלח מכתב למקום הלימודים של יודה, כדי לדעת אם הוא עדיין נמצא בטולוז׳.
מאוחר יותר בערב, אחרי שלקחה לי לפחות שעה להרגיע את אמי שהכל יהיה בסדר ויודה עוד יחזור, יצאתי מהבית אוחזת בספר "הרפתקאותיו של טין טין", ועליתי קומה אל דירתו של מני, דופקת שלוש דפיקות קצביות. לאחר כמה שניות אישה מבוגרת למדיי, משקפיה העגולים מונחים על אפה בצורה מעוקלת ועל שיערה המאפיר קלות ישב כובע ברט בצבע סגול לילך. היא הביטה בי בשאלה ואחרי רגעים ספורים זיהתה מי אני.
ŞİMDİ OKUDUĞUN
Love, Sarah
Romantizm"החיים שלנו הם כמו פאזל אחד ענק המורכב מהרבה חלקים קטנים. עבר מעורבב עם הווה, ואהבות קטנות מסתתרות מתחת לשינאות הנחרצות. החוכמה היא לדעת לחבר את מה שנראה הכי מתאים, לפי החוש ולפי העין. אלה הצעדים הקלים. השאר - קצת יותר מסובך. ומעולם לא חשבתי שחיי יכ...
