Love, Sarah

פרק 2

רובע 11, פריז, צרפת 1937

צחקוקים קולניים עלו מגן המשחקים בשכונה של המשפחות הצעירות.
"אוקיי, שרה את מוכנה? שלוש ארבע ו-" אמרו שתי חברותיי והתחילו לסובב את החבל, ואני מתמקדת בתנועות הסיבוב המעגליות של החבל המסתובב בקצב אחיד, מציבה אותו כמטרה שעליי לכבוש. אני מוצאת את הרגע הנכון וכמו בלרינה גמישה נכנסת בקפיצה חיננית לתוך החבל המסתובב.
...חמש, שש, שבע, שמונה..
"אוף שרה! לא שוב.." התלוננה מיכל, הילדה שסובבה את החבל מולי, כששוב פעם הרסתי את רצף הקפיצות שלי בגלל שלא הייתי מרוכזת מספיק. עיניי היו מרוכזות במשהו אחר. יותר נכון מישהו.
מיכל קלטה ראשונה. היא עקבה אחר מבטי ושמה לב מה משך את תשומת ליבי.
מעבר לכביש ישב נער, כובע קסקט לראשו, צעיף עבה מכסה את צווארו וסריג צמר עוטף את גופו הצנום.
הוא היה מרוכז בספר שהחזיק בין ידיו. ממש היה מרותק אליו.
מיכל הפנתה את מבטה אליי בחסרה כשזוויות פיה התעקלו לחיוך מבין עניין.
"שרה," היא שמטה את קצה החבל וצעדה אלי במבט של 'עליתי עלייך חכמולוגית' "יש משהו שאת רוצה לספר לנו?" שאלה בנימה מתעניינת אך בו זמנית משועשעת.
"מ-מה.." התחלתי לגמגם ומיד התעשתתי "הוא שכן שלי! בגלל זה הוא היה מוכר לי, עכשיו רק נזכרתי מאיפה" שיקרתי. טוב זה לא היה בדיוק שקר. הוא באמת שכן שלי.
"כן בטח", אמרה מרים, משועשעת גם היא מהמצב.
שתיהן הסתכלו עלי במבט כל כך בוחן, כאילו הן מנסות להבין מה הולך לי בתוך הראש, ומבלי ששמתי לב התחלתי להסמיק.
"הוו תראו תראו, הילדה שלנו מאוהבת!" צחקה מיכל, בעודה דוחפת אותי קלות בכתפי.
"לא נכון! הוא סתם ילד שגר לידי! אני בכלל לא דיברתי איתו אף פעם!" הכחשתי וגוננתי על עצמי. למה הן חושבות שיש ביני ובין מני משהו? מה לי ולו?
"שרה מותק", מרים דיברה אלי כמו ילד שמסבירים לו שלאהוב זה לא פלילי, "את כבר בוגרת מספיק כדי לפתח רגשות גם לבנים! את כבר בת 13 וזה בסדר!"
שיחקתי באצבעותיי במבוכה. ככה הן החברות האלה שלי. רק בגלל שאני הקטנה שבחבורה הן מרשות לעצמן להתנהג אליי ככה.
הרהרתי לכמה שניות. "חוץ מזה, הוא נראה לי ממש ביישן, הוא לא עם חברים שלו והוא בקושי מוציא מילה מהפה. אני חושבת שהוא בלע את הלשון" קבעתי.
"אתן יודעות שיש שמועה שהוא אילם? וכשהוא מדבר יוצאים לו קולות מוזרים?" לחשה מיכל בצורה כומסת סוד. מיכל ומרים הסתכלנו על הנער במבט מלא רחמים וחמלה. "הוא כזה מסכן" אמרה מרים בחולמניות.
לפתע התנערתי מהמחשבות העגומות. "טוב אתן רוצות להמשיך לשחק או לא?"
מיכל חשבה לרגע ואמרה "קפיצה בחבל זה משעמם. בואו נשחק בקלאס! הרבה זמן לא שיחקנו-"
"אני זורקת את האבן ראשונה!" התפרצתי לדבריה בקופצניות, בעודי שמה לב מזווית העין שהנער סגר את ספרו וקם מהספסל עליו ישב.
לקחתי אבן גיר שמצאתי בקרבת מקום, התכופפתי ושירטטתי את לוח המספרים על הרצפה.
עמדתי מול הלוח וזרקתי את האבן.
שש.
קפצתי ממספר למספר ולא שמתי לב לנער שהתקדם לכיווני. נתקלתי בו בעוצמה שהפילה את שנינו על הקרקע הקפואה.
מיכל ומרים הפסיקו לפטפט ביניהן. מרוב הלם לא זזתי מהתנוחה שבה נפלתי. פשוט השתרעתי על הרצפה כשידיי פרושות קדימה בצורה מביכה למדי. ניסיתי לקום אך הברכיים כאבו לי, במיוחד הברך השמאלית.
"את בסדר ילדה?"
קול עבה ומהסס נשמע מעליי. הרמתי את ראשי בקושי והסתכלתי על הנער הצנום הרוכן לידי ומבט שואל בעיניו.
הגוף שלי לא נענה לפקודות שהמוח שלח לו. במשך חצי דקה בהיתי בנער הרוכן מעליי. יותר נכון בעיניים שלו.
"כ-כן אני ב-בסדר" גמגמתי בביישנות.
שרה, אמרתי לעצמי, תתאפסי על עצמך! תחזרי למציאות!
הוא הושיט לי יד ועזר לי לעמוד על רגליי. פלטתי יבבה מפי ונאנקתי. הכאב בברך נהיה חד וחזק יותר.
הסתכלתי בעיניו המהפנטות שהביטו בי. צבען היה תכלת. בחיים שלי לא ראיתי עיניים בצבע כל כך... מושך.
הוא הסיט את מבטו מעיניי והביט למטה, לכיוון הרצפה. ניכר היה כי רצה לומר משהו אך נלחם בעצמו.
"את.. יש לך פצע בברך שמאל" אמר בדאגה.
הסבתי את מבטי לכיוון הברך, והמראה שנגלה לעיני העלה לי בחילה ורצון עז להקיא. החזקתי את בטני בחוזקה.
מיכל היא הראשונה ששמה לב לכך. היא ישר ניגשה אליי והרגיעה אותי כמו שהיא תמיד עושה.
"שרה.. תנשמי עמוק.. יופי, לאט לאט" הרגיעה בקולה הרך והמבין.
הנער עמד וצפה, מבולבל. מרים ניגשה אליו.
"כל פעם שהיא רואה דם יש לה בחילות ולפעמים היא מקיאה" הסבירה לו והוא הנהן בהבנה.
אחרי שנרגעתי מהתקף הבחילה, הנער אמר "בואי איתי, צריך לטפל לך בפצע כדי שלא יהיה זיהום"
הבנות נפרדו ממני בקריצות ובחיוכים קורנים, אני לעומתם הסמקתי כמו עגבנייה בשלה, רומזת להם בעיניי שיצילו אותי מהמצב.
איזה מן חברות יש לי. ממש מבינות אותי.
הנער הוביל אותי לבניין שאני גרה, שבמקרה היה גם הבניין שבו הוא גר.
"חכי כאן, אני כבר חוזר" אמר לי כשהגענו למדרגות בכניסה לבניין. ישבתי עליהן והמתנתי בסבלנות.
"הנה חזרתי", שמעתי את קולו המחוספס לאחר פרק זמן שנדמה כמו 5 דקות.
בידיו הוא החזיק תיק בצבע אדום.
הוא התיישב לידי, קרוב מדי. הרגשתי ששוב הסמקתי. רציתי להיעלם מרוב בושה, רציתי שהאדמה פשוט תיפתח ואני אבלע לתוכה.
"זה תיק של ציוד רפואי בסיסי" אמר לי.
"אתה לומד רפואה?" שאלתי ומיד התחרטתי. כמה טיפשה אני! הנער אפילו לא נראה בגיל של בחור שלומד באוניברסיטה!
הוא צחק למשמע השאלה שלי. למרבה הפלא, לא הרגשתי מבוכה בכלל. הצחוק שלו היה כל כך משוחרר וקליל, שזו הייתה המנגינה הכי יפה של צחוק ששמעתי בחיי. הצחוק שלו היה מקסים.
שרה!! תפסיקי לחשוב מחשבות חסרות ערך! גערתי בעצמי.
"אני אוהב לקרוא על רפואה, כשאהיה גדול אני רוצה להיות רופא, לטפל באנשים, להציל אנשים ממוות. אני לא יודע למה, זה עושה לי טוב בלב" אמר בכנות.
"אז הספר שקראת בגינה הוא היה-"
"רפואה בסיסית, כן" אמר, בעודו שולף מהתיק האדום גליל של בד לבן, יוד ומספריים.
הפשלתי מעט את החצאית שלי כלפי מעלה, והוא בזהירות ובעדינות יתר, משך כלפי מטה את הגרב.
"זה קצת ישרוף לך אבל זה יעבור מהר" אמר בעודו מטפטף כמה טיפות על הפצע בברך. ברגע שהטיפות נגעו בברך הרגשתי צריבה חזקה. זה באמת שרף. התפלאתי שהברך לא העלתה עשן. החנקתי יבבה ונשכתי את השפה התחתונה שלי.
הוא כרך את הברך בבד הלבן, שהתברר שקוראים לזה 'גזה', גזר במיומנות את הקצה וליפף את הבד סביב הירך בצורה שהקשר לא ישתחרר.
"זה לוחץ לך?" שאל והביט בי
הנדתי את ראשי בשלילה
"הבחילות עברו לך?" שאל מבלי להסיט את עיניו מפני. כמה שהוא יפה, והעיניים שלו ..
לפתע הוא הושיט את ידו לפני ונגע בסנטרי.
הייתי מהופנטת.
"את נושכת את השפה שלך.." אמר-לחש לי.
התנערתי מהמחשבות ושמטתי את השפה, שמרוב שלא שמתי לב שנשכתי אותה, כבר הייתה נפוחה ואדומה.
הוא המשיך להביט בפניי ואז בשפתיי. הרגשתי מבוכה נוראית והסבתי את מבטי לנקודה אחרת.
"טוב אני חושב שהברך שלך תהיה בסדר. את מסוגלת לקום?" נעמד והושיט את ידו.
אחזתי בידו והתרוממתי לאט.
עמדנו קרובים אחד לשניה. יותר מדי קרובים.
"טוב אני צריכה לעלות הביתה. בטח אמא שלי כבר דואגת לי" אמרתי בביישנות.
"כן גם אני אעלה הביתה... אני מתכוון, לבית שלי" מיד הוסיף.
המצב הזה לא יכול להיות יותר מביך.
"דרך אגב, אני מני" נזכר להציג את עצמו בעודו עולה במדרגות, מחכה לי בסבלנות מאחור.
"שרה" הוספתי בשקט והבטתי בו. עיניו היו כעת בצבע כחול עמוק.
"היה נחמד לפגוש אותך, שרה" אמר והמשיך לעלות קומה נוספת
"גם אותך" אמרתי בחזרה, אני בספק אם הוא בכלל שמע.