Love, Sarah

פרק 27

כנראה שהפרסום של הפרק הזה תופס אתכם באמצע הליכה או טיול או חזרה הביתה מטיול מהנה במיוחד. בדיוק בזמן לפרק דנדש.

תהנו! 

_____________________________________________________________________________________________

בית הספר, פריז, צרפת, 8 בדצמבר 1937

לפעמים קיים בי דחף מוזר. סוג של רצון לברוח מהמציאות. ואני עושה את זה בדרך קצת שונה. אני הולכת לספרייה, טובעת בשקט האפלולי שנמצא שם, וקוראת ספרים. רק לאחרונה גיליתי דרך אחרת. דרך מיוחדת שמשפיעה עליי כמו קסם. כמו תעתוע.

חיבוקים. כמה שזה עוזר, ומעולם לא חשתי את הצורך בכך עד עכשיו. כשאני באה ומחבקת את פלורי או את מיכאל, אני מרגישה אחריות עליהם. כמו בית שמגן על הדיירים שבו. כשאני מחבקת את מיכל או את מרים, החברות הכי טובות שלי, נרקם בינינו קשר של אמון וקירבה, כל פעם מחדש. אבל אצל מני זה שונה.

מני מיוחד מכולם. כשהוא מחבק אותי, זו תחושה אחרת לחלוטין. תחושה עילאית, כאילו הוא מוחק את כל הדברים הרעים, את כל המחשבות וההבלחות המעציבות שמקיפות אותי מידי יום. במקומן הוא משרה אוירה חמימה ונעימה. אוירת ביטחון. שהכל יהיה בסדר והוא תמיד יהיה שם בשבילי כדי להעלים את הדיכאון המאיים לכרסם בי כל פיסת שמחה שעוד נותרה.

אני באמת לא יודעת מה הסוד שלו. מה הטריק שבו הוא משתמש. אני לא אחת שמאמינה בקסמים. תמיד ידעתי שהם עבודה בעיניים. סתם אחיזת עיניים. אבל מני הוא קוסם מדופלם. ולא. הוא לא משטה בי. הוא יודע להפעיל את הקסם שלו על האנשים שבסביבתו, וכמו מעצמו זה נהיה. הוא ישר מתחבב על כולם.

אחרי שלקחנו את מיכאל ופלורי מהגן, חזרנו הביתה ואכלנו את מה שמני הכין. הקיש המופלא והטעים, שעזרתי לו להכין. התמוגגנו מכל ביס, ולא ידענו מעצור מהו.

כשסיימנו לאכול עד הפירור האחרון, מני פינה את הכלים מהשולחן ושטף אותם. בינתיים לקחתי את פלורי ומיכאל לעבר חדרם, מראה להם משחק ישן שהרבה זמן הם לא נגעו בו. "זה המסחק שמאמו לימדה אותנו פעם לסחק!" פלורי קראה. ראיתי במבטה את זיק ההתרגשות ואז היא הפנימה את דבריה. "שרה, מתי אמא חוזרת?" היא שאלה בקולה המצייץ והמתוק. הרהרתי לכמה שניות. "בקרוב מאוד, היא תחזור בקרוב", השבתי לה בביטחון. היא נרגעה למשמע תשובתי, וחזרה לשחק. אני לעומתה לא נרגעתי בכלל. הדאגה השתלטה עליי. מה קורה עם אמא עכשיו? האם מטפלים בה טוב מספיק? האם היא מתחילה להגיב לסובבים אותה? האם הדיכאון כבר יצא ממנה? פלטתי אנחה. עזבתי את החדר שלהם, ופסעתי למטבח, לראות אם מני צריך עזרה במשהו.

הוא לא היה שם. בטח הוא הלך לבית שלו לכמה דקות, הרהרתי לעצמי. כנראה שהייתי כל כך שקועה במחשבות אודות אמא שלי, שלא שמתי לב שהוא יצא מפתח הדלת. חזרתי לחדרי, מתלבטת באיזה מקצוע להתחיל לעשות שיעורים קודם, ספרות או צרפתית. לפתע עיניי פגשו בו, יושב על המיטה שלי, רוכן מעל ספר עב כרס ומעיין בו.  קפצתי מבהלה. הוא הרים את מבטו לעברי בשאלה. "ל-לא ידעתי שאתה... חשבתי שחזרת הביתה" גמגמתי. הוא ציחקק. "אם הייתי חוזר הביתה הייתי מודיע לך ילדונת", הקניט אותי.