Love, Sarah

פרק 41

יש רגעים בחיים האלה, שאתה מרגיש חסר אונים. שאתה רוצה לעשות משהו, רוצה כל כך לסייע או לשנות דברים כדי לקבל תמונת מצב שונה, יפה יותר. אבל אתה פשוט לא יכול. והחוסר יכולת הזו מטלטלת אותך מבפנים וקורעת אותך לגזרים. כאילו אתה לא שווה כלום. אתה אויר. אתה אפס מאופס.

ככה אני מרגישה ביומיים האחרונים. אני מבינה שמשהו מוזר קורה. אני רואה את הפנים המתוחות של מני, שכבר הספקתי להכיר מזמן. השפתיים הקפוצות שלו והנשימות הקצרות שהוא עושה כשהוא לחוץ. זה כל כך לא אופייני למני. למני שאני מכירה. למני שהכרתי בפעם הראשונה, אותו ילד מרגיע שמשרה אוירה טובה על מי שסביבו. אני מנסה לחפש אותו בתוך המני החדש הזה שיושב כאן מולי, ולא מצליחה.

"אתה ורונל עשיתם מה שתכננתם להיום?" שאלתי אותו בנימה מאולצת שכזו. הוא עדיין לא מוכן לשתף אותי במה שהם עושים. ואני מאוד מפחדת. עצם העובדה שהם מסתירים זאת מפניי אומרת הרבה דברים. והדבר שהיא הכי צועקת זה 'מסוכן'. סכנה.

"כן." הוא עונה לי בקצרה. שוב, לא משתף. לא אומר פרטים. אני מרגישה שהוא קצת מתרחק ממני, כדי שלא יתפתה חלילה ויגלה לי את הסודות שלו ושל רונל.

פלורי ומיכאל ישנים. השעה לא כל כך מאוחרת, ואני מרגישה קצת עייפה. עייפה נפשית. לא מסוגלת להתמודד עם המציאות הזו. רונל ומני יוצאים הרוח יודעת לאן. חוזרים רועדים מפחד באמצע הלילה. ואני נמתחת עד קצה גבול היכולת כי אני יודעת שגם אם אשאל ואחזור ואשאל איפה היו ומה הם עשו, אני אקבל את אותה התשובה. הכל בסדר. את לא צריכה לדאוג.

אני מדדה בכבדות לעבר המיטה שבחדרי, משאירה את מני לבד בסלון עם המחשבות שלו. הוא נראה שקוע בהם יותר מידי. ואני מבינה את זה לחלוטין. ועוד מבלי לשים לב, אני נרדמת כמעט מיד. כופה על עצמי שינה נטולת חלומות ביעותים.

***

כשאני מתעוררת מאור השמש החזק אני מגלה את עצמי מחובקת. אולי יותר מידי חזק.

"מני. מני..." אני מנסה להעיר אותו בקולי הצרוד שבקושי רב נשמע. אבל הוא רק זז קצת, מעביר את ידו שהייתה מונחת עליי ומביא אותה על ראשי, מלטף באיטיות מרגיעה את השיער שלי. "ששש..", הוא משקיט אותי, "עוד קצת".

אני נאנחת ולא אומרת דבר. למען האמת, אני בכלל לא מתנגדת. שהזמן ימשיך לעבור לו. מצידי להיות מחובקת איתו עד נצח נצחים. כאילו אין עולם בחוץ שמחכה לנו. כאילו אין היום. כאילו אין מחר. רק הוא, ואני, והמיטה החמימה.

אחרי פרק זמן שלא ידעתי איך לאמוד, אני מתנתקת מהחיבוק הדביקי שלו ויוצאת מהמיטה, מתארגנת בשירותים והולכת להעיר את פלורי ומיכאל, לעוד יום שגרתי נוסף בגן שלהם.

כשאני מגיעה הביתה אחרי יום לימודים נורמלי למדי, כבר בחדר המדרגות אני מריחה את זה. ריח מוכר להפליא. מתוק כזה, שעושה טוב על הלב. אני ממהרת הביתה, וכשאני פותחת את הדלת גל הריח מציף אותי ואני מחניקה קריאת פליאה כשאני רואה את מני עומד במטבח וממתין למשהו שהכניס לתנור.