Love, Sarah

פרק 29

היי אנשים אהובים שלי!

קודם כל אני רוצה להודות לכווולכם על הפירגון והתמיכה בסיפור, אתם פשוט לא מבינים כמה זה משמח אותי, ונותן לי מוטיבציה להמשיך את הסיפור. אני לא לוקחת שום דבר כמובן מאליו, ואני אוהבת אתכם! ❤ סלחו לי על פרץ הרגשות הזה, פשוט הייתי חייבת.

מקווה שתאהבו את הפרק!

תגובות והצבעות יתקבלו בברכה :)

_______________________________________________________

בית הספר, פריז, צרפת, 10 בדצמבר 1937

שיעור חשבון. אני יושבת ובוהה ובתרגילים המסודרים בסדר קפדני אחד מתחת לשני בספר שלמול עיניי, קוראים לי ללא קול ומתחננים אליי שאפתור אותם. במקביל המורה מסבירה על הלוח את שיעורי הבית שאנו נדרשים להגיש בעוד שבוע. אולי אני פיזית נמצאת בכיתה, אבל אני במקום אחר. מקום כל כך רחוק ומרוחק מכאן. הראש שלי מלא בתוכניות, רשימות של דברים חשובים. לבקר את אמא. להכין אוכל לארוחת הצהריים. דעתי לא הייתה מוסחת כך אילולא הייתי יודעת שמני יבוא ויתן כתף. אתמול הוא הודיע לי שהוא לא מגיע ללימודים כי הוא צריך לעשות סידורים לחתונה של אחיו. דן.

"מדמוזל בלום!" קריאה רמה פילחה את מירוץ המחשבות במוחי והשתיקה את כל המלמולים שהיו עד עכשיו ברחבי הכיתה. כל הראשים של התלמידים הופנו לעברי כמו הייתי מגנט, ונעצו בי את מבטיהם הרושפים. התכווצתי בכיסאי, מפללת להיעלם.

"למה את לא כותבת את שיעורי הבית כמו כולם וממשיכה להסתכל על הקיר?!"

"מ-מצטערת א-"

"אין צורך להצטער, מדמוזל. את תקבלי כמות כפולה של שיעורים ואחר כך נראה אם אוכל לקבל את התנצלותך" . מזוית עיניי אני מבחינה במיכל עושה תנועות חדות, כאילו מדגימה שהיא מעוניינת לשחוט את המורה כאן ועכשיו.

הרכנתי את ראשי בתבוסה. לא היו לי הכוחות להתמודד איתה.

"אבל מדאם, איך את יכולה שלא להתחשב בה?" שמעתי את קולו של אחד התלמידים. אני שמעתי סוג של רחמים בבקשתו? אחד הדברים שאני לא יכולה לסבול בכל נפשי ומאודי הוא רחמים. מה הוא חושב לעצמו? שהמורה הפסיכית הזו תקנה את זה? נפנתי לעבר אותו קול, והבנתי שמדובר בילד שמעולם לא פצה את פיו בכיתה קודם לכן. עיניי נפערו בתדהמה הולכת וגודלת.

"זה לא מעניין אותי, ג'ואן! ואני לא חושבת שזה אמור לעניין אף אחד מכאן על חייה של מדמוזל בלום. אלא אם כן אתה מתכוון לקבל עונש זהה כמו שלה" הוסיפה ברשעות ממזרית.

הילד לא השיב לה. הוא פשוט הביט בה בריקנות. כאילו היתה סתם עוד מצג שאין לו ערך בכיתה. היא שלחה בו מבט זועף אחרון והסבה את גבה לעברנו, כותבת על הלוח את שיעורי הבית הנותרים שיש להגיש. ידה חורטת בעצבנות על המשטח החלק, והגיר שבידה מאיים להישבר. לא נראה לי שאיכפת לה כל כך. בדיוק כשסיימה לכתוב את מספר העמוד האחרון מהספר, נשמע הצלצול הגואל. בחיי, מעולם לא הרגשתי את המשמעות של המילה 'גואל' כמו עכשיו.