Love, Sarah

פרק 15

פרק חדש לכבוד הסופש. תהנו!

לתשומת ליבכם: אני לא יודעת מתי אעלה את הפרק הבא, בשבועיים האחרונים אני דיי באקסטזה של לימודים אינטנסיביים למבחן מפלצתי ובקושי יש לי זמן לנשום. עד אז- תאזרו בסבלנות (:

___________________________________________________________

קיפאון מוחלט. קיפאון מוחלט וטהור. והפתיע אותי שזה לא הרגיש קפוא בכלל. מימדי הזמן קפאו. ההרגשה היתה אחרת לגמרי, ולא ציפיתי שכך תהיה הפעם הראשונה.

רוך. נעימות. חמימות.

אולי דמיינתי שכך יהיה. אולי פחדתי כל כך מהרגע, שפשוט שריריי נמתחו עד כדי אי תזוזה. עיניי נעצמו בכוח. מפחדת לדעת מה היה קורה אילו הייתי פוקחת אותן באמצע.

אני כבר מרגישה את הבל פיו החם, מתקרב אל שפתיי בהיסוס. מרגישה את פעימות ליבו המואצות, כאילו ליבו נמצא ממש בתוכי. כף ידו כבר נשלחת ללחי הבוערת שלי, מנסה לקרר את הפחד. להרגיע. להרפות.

ואז שמענו את הקולות המזוויעים. הדבר הכי פחות צפוי שיקרה קורה, והחשש שלי מקבל תפנית חדה מאוד, שלבי כמעט ופספס את הפנייה. האמת שהוא החטיא. החטיא בכמה פעימות. 

מטוס אחד הגיח מעל השמיים שהיו ממש רגועים לפני כמה שניות. בעצם היה יותר ממטוס אחד. היו שם לפחות 4 או 5 ציפורי מתכת מפלצתיים, שורקים מעלינו במסלול התעופה המהיר שלהם. נדמה היה שהם חגים במעגלים מעלינו, כמו משפחת עורבים רעבה שמצאה טרף משובח. במקביל אני שומעת להקת ציפורים מבוהלת המופיעה מבין אחד העצים בקירבתנו, עפה לה לתפוס מקום אחר שקט יותר. בטוח יותר. עיניי מרצדות בבהלה הולכת וגדלה בין מני, הציפורים והמטוסים.

מני מתעשת ראשון. הוא מושך אותי בחדות לעמידה, מורה לי להתרחק. תוך שניות הוא מגלגל את השמיכה הדקה בידיו הזריזות ותוחב אותה לתוך הסל. הוא פועל כמו מכונה. מכונה המתוכנתת למצבי חירום. הוא תופס בידי ביד אחת. בידו השנייה אוחז בסל הריק למחצה, ופותח בריצה, גורר אותי אחריו. לוקחות לי שתי שניות עד שאני מבינה מה אני עושה ומפני מה אנחנו בורחים. רצנו כאילו החיים שלנו תלויים במידת התאוצה שבה אנו תופסים. יצאנו בשעטה מן גן הפרחים. הייתי ממש מופתעת אם נפש חיה הייתה נמצאת ברחוב באותו זמן. כל האנשים היו מסוגרים בבתיהם, מחכים שהסערה תחלוף. רק אני ומני ממשיכים לברוח. אנחנו שומעים את שריקות המטוסים שוב מעלינו, ולפני שהרגשתי אבודה, שנשימתי כבר מתחילה לדעוך עקב המאמץ הפיזי הפתאומי שהפגנתי, מני פנה בזוית חדה אל תוך סימטה צרה, חשוכה במיקצת, ונשען על הקיר. שנינו מנסים ליצב את הנשימות שלנו. הצצתי לעבר מני באפיסת כוחות, מחליקה על הקיר הצמוד לגבי אל הרצפה, מנסה לגבור על הרעידות שתקפו את גופי. אלו היו יותר מרעידות. פרכוסים מרטיטים החלו לפעפע מתוכי החוצה.