היי לכולם! מקווה שאתם עדיין זוכרים אותי!
עבר המווון זמן מאז שהעלתי את הפרק הקודם. בזמן האחרון אני חיה ממבחן למבחן, ובקושי יש לי זמן לנשום. עוד כמה חודשים וכל הסבל הזה מאחוריי, אל תדאגו.
אז הנה הפרק שכולם חיכיתם לו! מקווה שתאהבו ❤
דרך אגב, מישהי ממש חמודה סיפרה לי שיש תחרות סיפורים. האמת שלא ממש חשבתי להירשם, למרות שבסך הכל צריך רק להוסיף את התיוג. אין לי מושג איך התחרות הזאת מתנהלת, אבל לא אכפת לי לקחת חלק בה, הרי אין לי מה להפסיד (:
טוב חפרתי מספיק. קריאה מהנה ❤
_______________________________________________________
"שרה! תעצרי!" הוא קרא לי ממרחק ניכר. אני כבר הגעתי למדשאות בקצה אזור האירוע, לאחר שמצאתי ספסל נידח בקצה השביל.
זה היה כל כך קרוב. עוד צעד אחד, מילימטר נוסף וכבר שפתיו מצמצמות את מרחק הנגיעה של שפתיי. למה הוא לא נתן לזה לקרות? למה?!
עצרתי במקומי והסתובבתי אליו בחדות. הוא נבהל לרגע ומיד התעשט. "למה ברחת?" הוא שאל בתיסכול.
"למה ברחתי? אני אגיד לך למה הלכתי משם..." עצרתי את עצמי מלהתפרק מולו באותו רגע. מה הטעם? במקום זה פשוט הרפתי כי לא היו לי כבר כוחות לריבים. "תשמע מני, תחזור לאירוע. אני רוצה קצת להתרענן כאן. בבקשה מ-"
"את לא נשארת כאן לבד!" הוא קטע אותי פתאום, קולו עולה על קולי שלי. נדהמתי מהתקיפות שבה הפגין.
"בבקשה תחזור לשם. תן לי להישאר כאן לכמה זמן. ממילא יש עוד זמן עד שהולכים הביתה" התחננתי אליו.
"אני אמרתי לך כבר. אני לא חוזר לשם בלעדייך. ואם את מחליטה להישאר כאן, אני נשאר כאן איתך. את לא מבינה שאני לא עוזב אותך לבד? לא הבנת את זה עדיין??" הוא הביט בי בגבות מכווצות. אני מודה שלא ציפיתי שהוא יכעס עליי ככה. דמעות התחילו להתנקז על קו העיניים שלי. ואני לא מתכוונת לתת להן לזלוג. מצמצתי מהר מן הרגיל, כדי להטביע אותם מאחורי גלגלי עיניי ולהעלים מהן כל זכר.
"שרה..." הוא שלח את כפות ידיו וחפן את פני, מכריח אותי להביט בו, כדי שאהיה מפוקסת מספיק. "מה קורה איתך? למה את מתנהגת ככה? עשיתי משהו לא בסדר?" לא יכולתי להביט בו. משהו פעפע בתוכי. אולי קצת הפעלתי כוח כשהתנתקתי ממנו, ואז שפכתי עליו את כל מה שנאגר בתוכי עד כה.
"אתה שואל מה עשית? מני, תן לי לשאול אותך דבר אחד. מה הדבר הזה שיש בינינו? מה אנחנו? אנחנו באמת שכנים? אתה מרגיש אלי כמו שאתה מרגיש לאח שלך? להורים שלך? או שזה מעבר לאהבת אחים או משפחה? מה בדיוק אנחנו??"
הוא שתק. הביט בי בצורה מהורהרת - ושתק. והשתיקה הזו היתה הדבר הכי רועם שהצלחתי לשמוע באותו ערב. הגיע הזמן להניח את כל הקלפים על השולחן. ולא לפספס אף אחד. פשוט לפתוח הכל. כי באמת כבר הגיע הזמן.
YOU ARE READING
Love, Sarah
Romantikk"החיים שלנו הם כמו פאזל אחד ענק המורכב מהרבה חלקים קטנים. עבר מעורבב עם הווה, ואהבות קטנות מסתתרות מתחת לשינאות הנחרצות. החוכמה היא לדעת לחבר את מה שנראה הכי מתאים, לפי החוש ולפי העין. אלה הצעדים הקלים. השאר - קצת יותר מסובך. ומעולם לא חשבתי שחיי יכ...
