שוברת מוסכמות - Breaks The Norm (GirlXGirl)

~ יותר מידי וודקה ~

המספר יוצא 9 לפני שאני מספיק להתחרט. אני שותה 4 שאטים שחבריי לשולחן מעודדים אותי ומתקדמת לבמה. סחרחורת תוקפת אותי שאני שרה את הבית האחרון. אני נושמת עמוק ומצליחה לסיים את השיר, בדרכי חזרה לשולחן חולשה תופסת את גופי ואני נופלת.

"היי" קול מוכר נשמע בחלל החדר כשאני פוקחת את עיניי. כאב חד תופס אותי שאני מנסה להתיישב במיטה. עיניי סורקות את החדר, מבחינות שעל גופי שמלת בצבע תכלת. צינור של אינפוזיה מחובר לידי השמאלית. לוקחת לי דקה להבין היכן אני נמצאת. "למה אני מאושפזת" אני שואלת את איזבלה שיושבת לידי. "עשו לך שטיפת קיבה, נסחפת קצת עם האלכוהול". אני מכווצת את גבותיי "אני לא זוכרת כלום".

היא מחייכת "הופעת על הבמה ושירדת פשוט התעלפת. לקחתי אותך מהר לבית חולים". אני מחזיקה את ראשי, כאב ראש תוקף אותי. "כדאי שתנוחי", היא באה לקום שאני עוצרת אותה "ההורים שלי יודעים?". היא מנידה את ראשה בשלילה "לא" ולוקחת את הפלאפון שלי, מקלידה משהו. "תתקשרי אליי שישחררו אותך, אני אבוא לקחת אותך לבית". אני מהנהנת בהסכמה ועוצמת את עיניי בחזרה.

אני עומדת בכניסה לבית חולים שמכונית בצבע ורוד עוצרת מולי, איזבלה מחייכת אליי. "וואו לזה לא ציפיתי" אני מחייכת ומתיישבת במושב שלידה. "למה לא ציפית?" היא מסובבת את ההגה ומתחילה לנסוע. "מכונית ורודה?", היא צוחקת "מה אף פעם לא ראית לסבית נוסעת באוטו ורוד?". ראשי מהנן בציניות, "שברת לי סטיגמה זה בטוח". היא מחייכת "אני קוראת לה בוצ'ה בורוד, נראית נשית אבל תצא בלי שריטה מכל תאונה". צחוקי מתגבר. אני מכוונת אותה לבית והיא חונה מול הכניסה. "בלה, תודה על הכל", היא מחייכת אליי "אמילי אני תמיד פה". שפתיי מנשקות את לחיה לשלום.

כשאני מתיישבת בסלון לראות טלוויזיה מופיעות התראות על צג הפלאפון שלי :
5 שיחות שלא נענו
15 הודעות
אני נכנסת קודם להודעות מאיתן:
איתן: אמילי הייתי אצלך בבוקר אבל עדיין ישנת
איתן: מקווה שתרגישי יותר טוב
איתן: אולי נוכל להיפגש בערב?
איתן: אוהב
אמילי:כן תבוא ב19:00

*הוא ממש לחוץ אם הוא שלח כל כך הרבה הודעות* אני מרפרפת בפלאפון יש עוד כמה הודעות מהאנה ורוני - אני עונה להם שהכל טוב. אני מופתעת לגלות שיש 3 שיחות שלא נענו מרומי.

"חיפשת אותי?" , "אמילי סוף סוף! איך את מרגישה?". אני מתקדמת לכיוון המקרר במטבח ומוציאה בקבוק מים. "הכל טוב, רק צריכה קצת לנוח. רצית משהו?". "כן, אני מקווה שלא תיכעסי", קולה נשמע מהוסס. "מה קרה?", שפתיי לוקחות לגימה מין הבקבוק. "רשמתי אותך לאודישנים של התחרות כשרונות ועברת". אני יורקת את המים בהפתעה "מה עשית?!".

"אחרי שנפגשנו בים, התקשרתי לקבוע לך אודישן". אני מנגבת במגבת את הארון הנוטף ממים "אוקיי.. ואיך התקבלתי?". "האודישן היה אמור להיות היום, זה היום האחרון. בגלל כל מה שקרה ידעתי שלא תרגישי טוב כדי להיבחן. אז שלחתי להם את הסרטון מההופעה שלך אתמול". אני חוזרת לשבת בסלון, "איזה סרטון?". לוקח לה כמה שניות לענות, "צילמנו אותך אתמול שהופעת" *איך היא רשמה אותי בלי שאני אדע* אני לא יודעת אם לשמוח או לכעוס. "רומי תודה אבל אני לא הולכת לזה".

גוון הקול של רומי נהפך לרציני פיתאום "אמילי, אני לא מוותרת לך לפחות תנסי! מקסימום לא תעברי". "אז אני אעשה מעצמי צחוק שם על הבמה?", פי אומר בקול את חששותיי. גוון קולה נהפך לרך "את לא, את כל כך מוכשרת ויכולה להגיע רחוק. אני באמת מתכוונת לזה". "טוב אני מוכנה לנסות", *אני מסוגלת להרגיש איך לחיי לוהטות עכשיו*. גיחוך נשמע מהצד השני של הקו, "אני אשלח לך את הפרטים לשלב הראשון בהודעה".

19:10 כשדפיקה נשמעת בדלת.
"היי בייב", איתן עומד בכניסה עם שקית ועליה רשום "הסושייה".